חולם כמו יוסף

בתחילת לימודיי בישיבת "מרכז הרב", חברי היקר לספסל הלימודים, עמיחי מרחביה הי"ד שנפל בקרב גבורה במלחמת לבנון השניה, קבע שיעור ב"אורות התשובה" בביתו של הרב יעקב פילבר שליט"א.

היינו חבורה קטנה, תוססת ואנרגטית. לא היססנו לברר ולשאול שאלות ועל הדרך שמענו גם סיפורים מרתקים על ראשית ימי הישיבה והציונות הדתית בכלל. בכמה הזדמנויות סיפר הרב פילבר על דמותו של הרב נריה זצ"ל ועל השפעתה המכרעת עליהם כנערים צעירים. לרגל אזכרתו העשרים ושבע, בי"ט בכסלו, כדאי להיזכר בדמותו ובמהפכה שחולל.

את המציאות הרוחנית הירודה בה היו נתונים נערים דתיים באותם ימים סיפר לנו ואביא את הדברים כפי שתיאר הרב חיים דרוקמן שליט"א, מחברי אותה קבוצת תלמידים חלוצית: "היתה בזמנו דרך חד-סטרית של עזיבת תורה ומצוותיה, גם בין נערים טובים ביותר. ילד שהתחנך בבית ספר יסודי דתי, גמר עם כל היהדות שלו עם סיום כיתה ח'. "הוא הוריד את הכובע" היינו אומרים. כיפה – מאן דכר שמיה? (=מי בכלל הזכיר מה זאת כיפה) מי חלם אז ללכת עם כיפה ברחוב?! אפילו יהודים יראי שמים, שלא עבדו במוסדות דתיים, הלכו בעבודתם גלויי ראש. והיתה חרדה גדולה: מה יהיה? האם נתגבר על מציאות קשה זאת?"

"והנה קם הרב נריה וחולל מהפך – מהפכת התורה בישראל, והמציאות נשתנתה לחלוטין..." "הוא חולל את המהפך האמיתי בדור – מהפך הכיפות הסרוגות. ויותר נכון לומר – מהפכת התורה בישראל. קשה לצייר איך היה נראה עולמנו בלי הרב נריה, איך היה נראה עם ישראל ואיך היתה נראית מדינת ישראל". ("מחולל מהפכת התורה בישראל", מתוך מאורות נריה, חנוכה ופורים, עמ' 100).

כשכיום, מדי פעם, מתפרסמים נתונים על מצב הנוער הדתי, חשוב לזכור ולהזכיר לעצמנו את ימי הראשית הללו. כמעט מאה אחוזי חילון!!! זכור לי שהרב פילבר תיאר שממש היה טקס חברתי של זריקת כובע הברט, "הורדת הכיפה" בלשון ימינו. ואיזה מהפך רוחני עצום התרחש בחלוף שנות דור אחד בלבד.

"חבורה של משוגעים"

בשנת השלושים למדינה זכה הרב נריה להכרה ממלכתית והוענק לו פרס ישראל. בין הדברים שנכתבו בנימוקי קבלת הפרס: "מתרומותיו הרבות של הרב משה צבי נריה לטובת המדינה והחברה תצוין זו המכרעת בהתוויית דרך חדשה בחינוך הנוער הדתי בארץ. דרכו החינוכית הדתית והישיבתית התגשמה תחילה בכפר הרואה ונהפכה לנחלת הכלל בייסוד רשת חינוך ענפה תוך השפעה גדולה על העם השוכן בציון ועל עמנו המפוזר בגולה. כדי להעריך את גודל תרומתו יש להבין את מצבו של החינוך הדתי והישיבתי בארץ לפני כארבעים שנה".

"הישיבות המסורתיות, נוסח מזרח אירופה, לא היו מעורבות בחיי הישוב, אלא נחלתו של חלק קטן ממנו. נוער דתי לא ידע להתמודד עם שאלות שהזמן-גרמן – שאלות דת ומדינה, הגנה ופעילות התיישבותית וחברתית". לעומת זאת – על אופי הלימודים בישיבה שהקים נכתב בהמשך: "לימודי הישיבה היו שזורים באהבה לארץ ישראל ולעם ישראל היושב בציון ובגולה, ברצון להתנדבות וחלוציות, ובו בזמן באהבת התורה וקידוש השם, ודרישה מכל תלמיד ישיבה להיות תלמיד חכם ובעל מידות טובות..."

את עצמו ראה כשליח ציבור וכך כתב כתגובה לחבר שברכו לרגל קבלת הפרס: "רואה אני את עצמי כשליח ציבור... וכי יכלה ישיבת בני עקיבא בכפר הרואה לקום, אלמלא אותה חבורה של "משוגעים" שהתעקשה לעלות על ראש הגבעה, ללא תנאי קיום מובטחים וכו' וכו'? אכן, אשרינו שנבחרנו להיות שליחי ההשגחה העליונה, ראש פינה למפנה חינוכי, שהיום ב"ה כולם מכירים בברכתו..."

ניצחון החולמים

הרב נריה, הדליק בנרו הקטן, נר-יה, לבבות רבים שדולקים באור תורתו עד עצם היום הזה ברחבי הארץ. החשש והחרדה על הדור הצעיר, שקדמו למהפכה שחולל, מזכירים את דברי רש"י בתחילת פרשת וישב על חששו של יעקב אבינו, במשל על הפשתני:

"הַפִּשְׁתָּנִי הַזֶּה נִכְנְסוּ גְמַלָּיו טְעוּנִים פִּשְׁתָּן, הַפֶּחָמִי תָמַהּ אָנָה יִכָּנֵס כָּל הַפִּשְׁתָּן הַזֶּה? הָיָה פִּקֵּחַ אֶחָד מֵשִׁיב לוֹ נִצּוֹץ אֶחָד יוֹצֵא מִמַּפּוּחַ שֶׁלְּךָ שֶׁשּׂוֹרֵף אֶת כֻּלּוֹ, כָּךְ יַעֲקֹב רָאָה אֶת כָּל הָאַלּוּפִים הַכְּתוּבִים לְמַעְלָה, תָּמַהּ וְאָמַר מִי יָכוֹל לִכְבֹּשׁ אֶת כֻּלָּן? מַה כְּתִיב לְמַטָּה, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף, דִּכְתִיב וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ (עובדיה א') – נִצּוֹץ יוֹצֵא מִיּוֹסֵף שֶׁמְּכַלֶּה וְשׂוֹרֵף אֶת כֻּלָּם".

האיכות מנצחת את הכמות. האש, בכוחה האיכותי, מכלה ומבערת את הכמות העצומה של הפשתן. וכמו ניצחון המכבים בחנוכה – הרבים נמסרים ביד מעטים, ומעט מן האור דוחה הרבה החושך. ובשורש הכל – זהו ניצחון החולמים הגדולים, שאינם נכנעים לפרשנים ה"ריאליים" ואינם נסוגים לאחור מפני אתגרי המציאות מלאת ה"פשתן". יעקב אבינו החולם, יוסף בנו החולם, ומכוחם – הרב נריה זצ"ל החולם של דורנו. וגם בכל אחד ואחת מאיתנו הניצוץ החלומי האיכותי הזה, שנדלק בימי החנוכה, חי וקיים. "וגם אני חולם כמו יוסף".