על מדיניות החוץ של יהודה המכבי שוחחנו עם החוקר, איש פורום קהלת, אליצור סגל, שבחן וניתח את האיזכורים המלמדים על מאפייני מדיניותו של יהודה ופעילותו מול האימפריות האזוריות של הימים ההם. מדבריו עולים כמה וכמה לקחים לימינו אלה.
"אנחנו חוגגים את טיהור המקדש אבל מלבד זאת, משדובר בנקודה שבה יהודה המכבי עובר ממעמד של מנהיג תנועת מחתרת למנהיג של מדינה. ביום שלמחרת הוא מתעורר לשורת בעיות קשות ביותר", מתאר סגל.
"הבעיה הראשונה היא גל של פרעות ביהודים בכל רחבי ארץ ישראל. הוא מקבל קריאות נואשות לעזרה, ואת הבעיה הזו פתר בעזרת שורת פעולות תגמול. הנושא השני שהוא מנסה לקדם זה קשרים עם קהילות ישראל. הוא שולח לקהילות ישראל מכתבים המודיעים על החג החדש ומכוון אותם את המרכז שבירושלים".
הסוגיה הנוספת איתה מתמודד יהודה היא סוגיית מעמדה של הממלכה החדשה והקטנה שהקים, ממלכת יהודה. "בעולם ההנליסטי יהודה היא גוף חסר לגיטימציה. השאלה היא איך לשבור את טבעת הבידוד הבינלאומי והוא עושה צעד גורלי ופונה לרומא, המעצמה העולמית העולה כדי לשבור את מעגל המדינות ההלניסטיות העוינות לו".
סגל מציין כי במבט לאחור, מתוך הידיעה שרומא היא שהחריבה את בית המקדש, עוה השאלה האם נכון היה לפנות דווקא אליה. "הרמב"ן רואה בכך את הצעד הראשון לחורבן. חוקרים בני ימינו אומרים שאם היה לומד את ההיסטוריה של רומא הוא היה חושב פעמיים כי בסופו של דבר רומא בלעה את כל מי שהיא חתמה איתו ברית, אבל בתקופה הזו היא עדיין לא בלעה את כולם, היא הייתה אז מעצמה בתחילת דרכה".
ככזו הקפידה רומא לגונן על המדינות שאיתה חתמה בריתות מפני העריצים. "במבט לאחור אנחנו יודעים שרומא הפכה לעריץ הגדול אבל קודם לכן הדברים לא היו ברורים, ויהודה פנה לרומא משום כך, כי היא נחשבה מגנה על מדינות קטנות".
ובכן, יהודה משגר שליחים לרומא והם חוזרים עם ברית הגנה מרשימה בין יהודה לרומא, ממנה מצוטט בספר מכבים א': "טוב יהיה לרומאים ולעם היהודים בים וביבשה לעולם, וחרב אויב תרחק מהם. ואם תקום מלחמה לרומא תחילה, או לכל בעלי בריתם בכל שלטונם, יעזור עם היהודים כפי שיכתיב להם הזמן בלב שלם. ולנלחמים בהם לא יתנו, ולא יספקו, תבואה, כלי מלחמה, כסף, אוניות, כמו שהוחלט ברומא. וישמרו את משמרותיהם ולא ייקחו דבר. וכדברים האלה: אם לעם היהודים תקרה מלחמה. יעזרו הרומאים בכל מאודם כפי שיכתיב להם הזמן. ולנלחמים עמם, לא תינתן תבואה, כלי מלחמה, כסף, אוניות, כמו שהוחלט ברומא. וישמרו את משמרותיהם ולא בערמה. כך העמידו הרומאים לעם היהודים".
ברית זו אינה ברית שקולה, מציין סגל ומעיר כי בעוד רומא דורשת סיוע גם לבני בריתה, ליהודה אין בני ברית. "רומא מבטיחה הגנה, אבל במציאות, זמן קצר אחרי הברית הזו יהודה נופל בקרב מול בקחידס בהר בעל חצור שמעל עפרה. רומא לא עזרה לו והיא אינה מגיבה. אז מה הייתה התועלת של הברית? בשלב זה עדיין אנחנו לא יודעים. מה שאנחנו כן יודעים הוא שאחרי שיונתן מייצב את הממלכה, הוא פונה שוב לרומא לחידוש הידידות עימה. האם הוא לא לומד לקח?".
"שליחי יונתן עוברים בדרכם חזרה דרך ספרתה, מדינה קטנה ביוון, והם כורתים ברית גם איתה. כלומר יונתן מנסה להרחיב את מוטת יחסי החוץ של יהודה ולא מסתפק ברומא. חוף זמן קצר ויונתן נופל בחרבו של טריפון והתגובה ברומא היא "וישמע ברומא כי מת יונתן ועד ספרטה הגיע השמועה ויעצבו מאוד". (חשמונאים א יד 16). רומא מביעה צער אבל לא נוקטת בשום פעולה, ואנחנו מתחילים לתהות מה הייתה התועלת מהברית עם רומא".
ההסטוריה המשפחתית מתקדמת ושמעון ממשיך את הממלכה אחרי נפילת יונתן ומייצב את ממלכת יהודה, וגם הוא שולח משלחת לרומא בבקשה לחידוש הברית שאכן מתחדשת, "אבל הפעם קורה משהו מעניין. רומא שולחת את הברית לא רק ליהודה אלא גם לכל המדינות שמסביב. היא מיידעת את כולם שיש לה ברית עם שמעון". בהודעה זו מורה רומא שלא להילחם עם אנשי ממלכת יהודה, לא לכרות ברית עם הנלחמים עימם ואף מביעה הכרה בעצמאות המשפטית של ממלכת יהודה שתוכל להעניש על פי משפטה את הנמלטים ממנה.
"זמן קצר אחר כך שמעון נרצח בידי חתנו שפעל בשליחות אנטיוכוס השביעי. רומא לא מגיבה. אנטיוכוס םולש ליהודה ומציב מצור סביב יוחנן בן שמעון בן מתתיהו הנקרא במקורותינו יוחנן כהן גדול, מצור ארוך על ירושלים עד לכניעת יוחנן ויהודה הופכת שוב למחוז של האימפריה הסלבקית. רומא עדיין לא מגיבה. אנטיוכוס פונה מזרחה, נלחם בפרסים שמשמידים אותו ואת צבאו. לפי פלביוס יוחנן מצא תירוץ למה לא להשתתף בקרב, כי זה היה בשבועות. ממלכת יהודה שוב פונה לקבלת עזרא מרומא ודורשים להחזיר את הערים שנלקחו מהם שלא כדין".
כותב על כך פלביוס: "המשלחת היהודית דיברה על הידידות והברית הקיימת בינם לבין הרומאים, ועל ענייני הכלל. כלומר, שיפו והנמלים, וגזר ופיגי וכל שאר הערים והמחוזות של היהודים שלקח אנטיוכוס מהם במלחמה, שלא כהחלטת הסנאט, יוחזרו להם. ושחיילי המלך לא יהיו רשאים לעבור בארצם, ושהחלטותיו של אנטיוכוס שהחליט בזמן אותה מלחמה, נגד החלטת הסנאט, תבוטלנה. ושישלחו הרומאים שליחים, ויעשו למען החזרת המקומות שלקח מהם אנטיוכוס, ויעריכו את ערך הקרקע שהושחתה בשעת המלחמה".
"רומא מגיבה שכאשר הסנאט יתפנה מעיסוקיו ובעיותיו שלו הוא יעסוק בבעיות הללו", אומר סגל. "זו תגובה שמעלה הרהורים עגומים על ההתחייבות של מעצמות בכלל ושל רומא בפרט". כל אלה מזכירים לסגל את התגובה הצרפתית לפני מלחמת ששת הימים כאשר אבא אבן הזכיר לדה גול את הבטחותיה מלפני עשור לסייע לישראל. דה גול השיב שמה שהיה נכון לשנת 57' לא בהכרח רלוונטי לשנת 67'.
בשלב זה יוצאת ממלכת יהודה למלחמת כיבוש, דרום הר חברון, השומרון, הגליל ומישור החוף כאשר התובנה היא שלא ניתן ולא נכון להסתמך על מעצמות ועל יהודה לסמוך רק על עצמה. מכן האירועים הללו "עולה השאלה הקשה מה רומא נתנה ליהודה כשאנחנו רואים שכולם פנו שוב ושוב לרומא", אומר סגל ומשיב: "כאשר מנתחים את הבריתות בין יהודה למדינות נוספות מתברר שמה שיהודה קיבלה מרומא זו הלגיטימציה וההכרה. בלי רומא יהודה לא הייתה גוף מוכר בזירה הבינלאומית של התקופה. למשל, אנחנו רואים את ההסכם בין יהודה לממלכת פגרמון, מדינה הלניסטית באסיה הקטנה, טורקיה של היום. זו הייתה מדינה שגם היא מאוימת מהאימפריה הסלבקית ועל ההסכם ההוא נכתב כך: "מאחר שהרומאים, ההולכים אחרי נוהג אבותיהם, מקבלים עליהם את הסכנות, למען ביטחונם הכללי של כל בני האדם, ומשתדלים מאוד לשים שלום, אושר, ובטחון, על בעלי בריתם וידידיהם...החלטנו גם אנחנו לעשות הכול למען היהודים לפי החלטת הסנאט, כי בעלי ברית הרומאים אנו". כלומר שאנשי פגרמון מסבירים שהברית עם רומא היא שמביאה אותם לחתום על ברית עם היהודים. נראה שאת הלגיטימציה הזו רומא נתנה ליהודה ולכן החשמונאים פונים שוב ושוב לרומא".
"הרומאים ראו את עצמם כאימפריה שלוקחת על עצמה את הסכנות למען האושר של כל בני האדם. כל בעלות בריתה של רומא הפכו מיידית לבעלות בריתה של יהודה כי גם היא בעלת ברית של רומא, אלא שמדובר בברית מדינית, אבל בשדה הקרב יהודה נותרה לבד", אומר סגל ועובר לתובנות בסיסיות למדיניות עד היום: "כשכורתים ברית עם מעצמה צריך לזכור שהיא תפעל תמיד לפי האינטרסים שלה ולא בהכרח מה שתרצה שהיא תעשה למענך היא אכן תעשה".