1. ערב שבת של חנוכה, תרפ"ג, בדיוק לפני מאה שנה. לאחר תפילת שחרית חגיגית, התיישב מרן הרב קוק, ללמוד בחברותא, כדרכו בקודש אחת לשבוע בימי ששי, עם רבי יצחק אריאלי, מגאוני ירושלים ומראשי ישיבתו 'מרכז הרב'.
נהוג היה שזו השעה היחידה בשבוע, שבה הרב ננעל עם חברו-תלמידו, בחדר הלימוד שלו, בכניסה לאגף הימני בבניין, על מנת לעסוק בלימוד ללא שום הפרעה. הפעם שכחו לנעול את הדלת, ולחדר התפרץ אדם גלוי ראש, זקנקן קטן לסנטרו ומשקפים אובליות לעיניו. היה זה אליעזר בן יהודה (אב"י), מחיה השפה העברית.
יחסי אהבה-שנאה, ואולי שנאה-אהבה, שררו בין הרב לאב"י. הרב הזדהה עם איבת היישוב הירושלמי הישן לבן יהודה, שנחשב בעיניו כופר גמור. מצד שני, הרב הוקיר את האיש שהקדיש את חייו להחייאת השפה העברית, ובעיקר לחידוש מלים עבריות חדשות, שאת רובן מצא אב"י במשנה ובגמרא, ובספרי ראשונים (ולעיתים 'גייר' מלים ערביות). בן יהודה בן ה-64, הגיע להתייעץ עם הרב לבירור ספקותיו באשר לשימוש הנכון במלים שאיתר בחז"ל.
2. לימים סיפר הרב אריאלי, על פי עדותו בספרו של שמחה רז 'מלאכים כבני אדם', שלאחר שהדלת נפתחה בסערה, התנצל בן יהודה: "כבודכם, רק כמה שאלות", והחל להציג את ספקותיו הלשוניים.
הרב קוק השיב בסבלנות. לקראת סיום המפגש הלא צפוי, פנה הרב בחיבה אבהית אל בן יהודה: "אדון בן יהודה, אולי הגיעה השעה שתשוב בתשובה?". הירהר בן יהודה לרגע, והשיב לשני הרבנים נשואי הפנים: "אולי"...
3. למחרת, שבת פרשת וישב, נר שני של חנוכה, נלקח אב"י לישיבה של מעלה. והרב יצחק אריאלי פסק, שה'אולי' של בן יהודה לפני מותו, כמוהו כהירהור תשובה והתיר להטמינו בהר הזיתים, למרות התנגדות עזה של החברה קדישא של הישוב הישן. לעולם לא נדע אם באמת התכוון לחזור בתשובה, אבל את שכרו על הירהור התשובה שלו, הוא כבר קיבל בעולם הזה: הירדנים, שחיללו את בית העלמין היהודי העתיק בהר הזיתים, ב-19 שנות שלטונם בהר, לא העזו לגעת בקברו. מצבתו נותרה שלימה, ללא רבב, גם בשבי האוייב.
4. בבתיה"ס ובאקדמיה לימדו אותנו שהאבות המייסדים של המדינה היו שניים – ב"ז הרצל שהגה בבאזל ב-1897 את החזון, ודוד בן גוריון שהגשים, כעבור חמישים שנה. שכחו לספר לנו שהיתה צלע שלישית למשולש האבות המייסדים, שאילו נגרעה אחת מהן, ספק אם היתה קמה המדינה. שותפם של הרצל וב"ג לחזון מלכות ישראל, היה מחייה השפה העברית בן יהודה, שטווה את חלום גאולת ישראל על ידי חידוש השימוש בלשון התנ"ך והמשנה, ועקירת פלגנות שבעים לשונות הלעז מישראל, ברוח סיסמתו: "עם אחד, שפה אחת".
בן יהודה נתקל בחייו באינספור ספקנים קטני אמונה. הבלשן השֶמי תיאודור גלדקה, מגדולי חוקרי שפות צאצאי שם במאה ה-19: "סיכוייו של חלומם של כמה מן הציונים, להחיות את העברית ללשון עממית חיה בארץ ישראל, קטנים מחלומם להקים מחדש מדינה יהודית בארץ ישראל"; לאמור: קל יותר להקים מדינה יהודית, מאשר להחיות בה את שפת התנ"ך.
וכך גם הציוני הדגול ז'בוטינסקי, שחזה את השואה הקרבה וקרא ליהודי אירופה להימלט מפני התבערה, אך לא האמין כלל בסיכויי העברית. פרופ' בן ציון נתניהו, אשר שימש מזכירו האישי של ז'בוטינסקי, העיד על כך על בסיס יֶדע אישי: "היהודים שיימלטו מאירופה ימשיכו לדבר אידיש", ציטט פרופ' נתניהו את ז'בו, במפגש בתל אביב בו הייתי נוכח, "מפני שעברית היא חזון תעתועים, [וכאן עבר נתניהו לצטט את ז'בו שדיבר אידיש ליטאית] - אַ טוֹיטֶע לָאשון ".
5. אבל בן יהודה לא נרתע מ'להמציא מלים ממוחו הקודח'. גם הבוז שרחשו למפעלו הציוני רבים מן המנהיגים הציונים הגדולים, (שחלקם, כמו הרצל, כלל לא ידעו עברית), לא צינן את הלהט. הרצל כתב ביומנו בבוז אחר מפגש עם אב"י, כי הוא "יהודי אדום קטן" שמאריך בדיבורו, והסביר בספרו 'מדינת היהודים' את פשר הלעג: "אין לנו שפה משותפת. הרי איננו יכולים לדבר זה עם זה עברית. מי מאיתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לקנות בשפה זו כרטיס רכבת?", וכך גם ליגלגו עליו ביאליק (שגם הוא חידש מלים רבות וכנראה קינא בהצלחת בן יהודה), אחד העם (שסיכם את ביקורו בארץ: "בתי חרושת לתעשיית הלשון ובראשם זה של בן יהודה") ורבים אחרים.
מן העבר השני ירדו לחייו גם עסקני ורבני היישוב הישן, שמהם דרש להתנזר מן האידיש הגלותית ולהשתלב במפעל התחיה הלאומית: "תלמידי הישיבות, איה הם?", הכתיר מאמר שפירסם ב'דאר היום'. והם הגיבו בהחרמתו ובניכור מפעלו: לחברת 'שפה ברורה' שהקים, קראו המלעיזים 'שפה ארורה', ואותו עצמו כינו, לשם ביזויו והקטנתו, בן יודקה.
6. אבל בן יהודה, האמין בדרכו והזהיר כבר ב-1888: "כל הימים אשר בני עמנו יושבי ארץ הקודש ידברו לשונות לעז... אין תקווה כי נהיה פה לעם אחד. אספסוף אנחנו, דור הפלגה. רק כשתהיה לכולנו לשון אחת, נהיה עם אחד, והלשון האחת היא העברית".
מאה שנה אחרי מותו אפשר לבשר לו: ניצחת, ובענק.
(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')