הייתי בכיתה ח׳ כשפגשתי לראשונה את העלון של הישיבה הצבאית אור עציון. התמונות של הנערים החסונים במדי הב' עם נשקים משובצרים קנו בין רגע את הנער המורעל שהייתי, וכך מצאתי עצמי בגיבוש הראשון לפנימייה הצבאית.
אלא שביום הראשון למיונים כינסו אותנו בחדר, ובמקום להרעיל אותנו עם פריימים מגניבים ממטווחים וניווטים - הקרינו סרטון של שחרית אחרי סוף מעצר, כשהמחבל קשור ועיניו מכוסות, וברקע חיילים מתפללים אחרי פעילות.
הפריים התחלף לפתע בפניו של הרב דרוקמן נואם בבית המדרש של הישיבה, בקולו הצרוד זעק: "אתה צריך תמיד להיות בן אדם. בכל אורח חייך, בכל מעשיך, קודם כל להיות בן אדם. זכור זאת בכל צעד שתעשה, מול כל חייל שתפגוש, כמפקד, כחייל, כאדם".
הפריים חזר לחייל עטוף טלית שמפסיק את התפילה, פותח את המימייה ומשקה את המחבל הכבול, כשברקע קולו של הרב מהדהד שוב "אתה צריך תמיד להיות בן אדם".
בין עשרות כובעיו כמנהיג, ראש ישיבות בני עקיבא, מורה רוחני וחבר כנסת לשעבר - הרב דרוקמן היה ראש הישיבה הצבאית שלי. ברוח מסריו הוא עיצב את תפיסת הפיקוד שלנו כמפקדים, תפיסת היהדות כמאמינים ותפיסת המוסר שלנו כבני אדם. הוא דאג "להרעיל" אותנו על ערכים, ולא על מחבלים. על מעשים טובים, ולא על כדורים. "יצר הרע הוא כלום מלבד המחשבה שיש הבדל בינינו לבין אחר", אמר פעם בדרשת שישי לפני הקידוש, ולימד מאות נערים מה היא ענווה.
הוא אהב אהבת נפש כל יהודי ולו מעצם היותו עם ישראל, והאמין שהשליחות האמתית שלנו כתלמידי ישיבה היא לחבר בין קצוות עם ישראל.
הרב דרוקמן היה משמעותי לעשרות אלפי אנשים וחינך דורות אין ספור, אבל בשעת האבל הזו - רק את עצמי ידעתי לדבר. ועבורי, הרב היה מהדמויות המשפיעות בחיי הצעירים והבוגרים.
הלילה, ב' טבת, אור לנר אחרון של חנוכה - אני חוגג יום הולדת עברי, ולא מרפה ממני המחשבה שהאדם שכל חייו עסק באור וחושך הלך לעולמו בלילה האחרון של חנוכה, לילה אחרון של אור הנרות, לילה אחרון שלציונות הדתית יש אור להיאחז בו אל מול כל החושך שעוטף אותנו.
הרב דרוקמן ראה בכיפה סימן של חיבור ולא של פירוד, שהאמין בכל ליבו שהציונות היא מפעל של אהבת אדם,
שידע איך לגעת בלבבות של אנשים בחמלה אין קץ, שהצליח להביט באלפי נערים בעיניים רכות וטובות כאילו היו בניו.
נפלה עטרת ראשנו. הרב חיים דרוקמן הלך לעולמו בגיל 90, מותיר אחריו וואקום ערכי שאיש אינו יוכל למלא. יהי זכרו ברוך.