תמו ימי החנוכה.
השמש של שמונת הקנים סיים את עבודתו והשיב נשמתו לבוראו.
הרב חיים דרוקמן מלווה אותי, כמו את כל רבני הציונות הדתית, לגווניהם, למעלה משלושים שנה. במשפחת הוריה של נועה אשתי, ידידיה ורחל כהן ז"ל הוא היה חיימקה – המדריך הנערץ של שבט איתנים, שבט שממנו צמח הגרעין הראשוני של רבני הציונות הדתית. כמעט לא נמצא איש מהנהגת התנועה מאז ועד היום שלא רואה עצמו כתלמידו.
כולנו ראינו אותו בעוצמת מסירות הנפש שלו בכל החזיתות: למען עולי בריה"מ, למען גיור, למען התיישבות, למען יהדות התפוצות, למען אלמנות ויתומים. כולנו ראינו אותו בשטח מדריך ומלווה את כולנו.
ראיתי אותו בעיני רוחי כדמות ה"בריח התיכון" של קרשי המשכן.
הקרשים שהעמידו את משכן העדות במדבר היו זקוקים לקרש מיוחד שעבר בתוכם, מקצה לקצה (שמות לו, לג). התלמוד (מסכת שבת צח ע"ב) מספר ש"הבריח התיכון בנס היה עומד"
על פי פירוש רש"י מתברר שהבריח התיכון התקפל בתוך הקרשים כל אימת שהיה צריך לעבור לקיר הבא. זהו נס על טבעי, קרש לא יכול להתגמש בלי להישבר. מדובר בקרש אחד ארוך שפשוט התקפל וחבק את כל שלושת הצדדים משל היה חבל.
כזה היה מורנו הרב דרוקמן.
הוא זה שקרא לנו, רבנים צעירים, להתנדב בבית הדין לגיור ולהשתדל ככל יכולתנו להכליל את העולים בכלל ישראל.
הוא זה שעודד אותנו לשליחות בכל רחבי הארץ, לבל ידח ממנו נידח.
הוא זה ששלח אותנו להביא את תורת ארץ ישראל ליהדות התפוצות ולסרב לקבל את הקיטלוג שמבדל את היהודים לזרמים. אנחנו עם אחד עם לב אחד, כך אמר.
אני לוקח איתי לחיים שיחת טלפון ביום ששי אחד לפני כשלושים שנה ובה הרב דרוקמן מעודד אותי בעקבות כתבה תוקפנית שנכתבה בעיתונות החרדית נגד אולפן הגיור של קיבוץ סעד.
אני לוקח איתי לחיים את עמידתו האיתנה כנגד ביקורת ארסית שנכתבה על 929 ואיך עמד כחומה בצורה לעודד ולברך על המפעל הזה.
היו גם דברים שהרב עשה ועוררו כאב ואפילו כעס. בכל הפעמים הללו שתקתי ממבוכה. הסיבה לכל השתיקות הללו היתה פשוטה. אהבתי אותו כמו שתלמיד אוהב את רבו.
כעת הבריח התיכון הסתלק ובלב פנימה מחלחל החשש שהמשכן לא יוכל לעמוד בלעדיו.
האם נשכיל למשוך את הנס הזה גם בהעדרו?
חבל על דאבדין ולא משתכחין