לא מעט שנים אני כבר מכיר את הרב דרוקמן. ממש מילדות. אני מכיר אותו כחיים או כחיימקה כפי שאבא שלי היה קורא לו בשנים הראשונות או למעשה אבא של נחום כשהייתי שם מגיע בילדות לשחק, בית שתמיד היו בו מלא אנשים שעולם הרגישו שם בבית.
אני מכיר אותו כרב בישוב וראש הישיבה התיכונית שלי ולתקופה מסוימת כשהיה חבר כנסת גם כבוס של אבא שלי שהתגייס לסייע לו בנהיגות הרבות ברחבי הארץ ולכנסת.
אני זוכר אותו מכל אירוע משפחתי שלנו שהגיע למרות שלא תמיד היה לו נח, כולל בערב ראש השנה כשהגיע עד הקריות לכבד את ההורים שלי בברית של הנכד שלהם ומיד חזר לבית שלו כדי להתכונן לתפילות הרבות שהוביל בראש השנה.
אני זוכר איך בכל שבת היינו צריכים למהר לגמור את ארוחת שבת בבוקר כי אבא שלי במשך יותר מ-50 שנה הקפיד לא לפספס אף שיעור עם הרב שמעבר ללימוד התורה היה גם מפגש בין חברים וותיקים שהקימו את הישוב הקטן.
אי אפשר כמובן לשכוח את הבכי הכואב בתפילות יום הכיפורים כשהתפלל את תפילת עשרת הרוגי מלכות או בהספדים שנשא עבור כל חבר מהישוב שנפטר וכאב בכאב גדול את לכתו.
בכלל צריך לדעת דבר אחד לכל מי שהכיר רק את הדמות הציבורית של הרב דרוקמן ולא תמיד הבין את מעשיו או אמירותיו. הכל אצלו נבע מאהבת עם ישראל ואהבת האדם שהייתה טבועה בו חזק. הרב דרוקמן ממש האמין שיצר האדם טוב מנעוריו והתקשה לקבל רוע של אנשים.
אחרי כל מוות של אדם ובמיוחד אדם משמעותי ועצום לא מבינים איך אפשר לחיות אחרי ובסוף העולם ממשיך להתקדם כי זה טבע העולם.
לכתו של הרב דרוקמן היא צומת גדול ולא פשוט עבור הציבור הציוני דתי. הפיצול הגדול שקיים בתוך החברה הדתית עדיין לא גרם לפירוק בזכות הרב דרוקמן. הוא היה היחיד שהצליח בקושי רב ולא תמיד ב-100 אחוז להשאיר את הציבור הזה מחובר.
החרד"לים לא העזו לפגוע בהחלטותיו והליברלים העדיפו את פסיקותיו הציבוריות הגם שלא תמיד הסכימו להן כי הבינו שזה המקסימום שאפשר. האיש עד לפני חודש חודשיים טיפל בבעיית מדריך בסניף בני עקיבא במרכז הארץ שרצה להפריד פעילות בין בנים לבנות בניגוד לעמדת ההורים בדיוק באותה עוצמה כמו שניסה לגשר בין הפוליטיקאים הדתיים.
מקטן ועד גדול הגיעו לביתו לפסוק בהלכות ציבור. אם יש מורשת לרב דרוקמן ואם תלמידיו ומספידיו רוצים ללכת בדרכו אז היא מורשת החיבור בין החלקים ובמיוחד החיבור בציבור הדתי לאומי.