בסיום ההספדים על הרב דרוקמן זצ"ל במרכז שפירא פגשתי את אחד מנכדיו, שאמר לי כדרך אגב, שהפרשה האהובה על סבא שלו היתה 'פרשת העקידה', כפי שתלמידיו מכירים מתוך השיעורים הרבים בנושא העקידה, ומהקריאה הגדולה שהנחתה תמיד את הרב- 'הנני' היוצאת מפרשה זו.
כתלמיד, אני רואה באופן אישי את הבסיס לתורתו של הרב דווקא בפרשתנו.
השבת נקרא בפרשה: 'וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וכו''. מסביר רש"י: 'להורות לפניו' – כתרגומו, לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה... ומדרש אגדה: 'להורות לפניו'- לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה.
בספריתו העצומה של הרב, בחדר הפנימי שהכיל גם כן לא מעט ספרים, שכנה סדרת ספריו של האדמו"ר מרדומסק- 'תפארת שלמה'. לעתים קרובות, בשיעור לפרשת 'ויגש' הרב היה נגש למדף, מוציא את הספר על הפרשה, ומסביר מדוע דוקא יהודה נבחר מכל בניו של יעקב אבינו לתקן בית מדרש:
'כבר נודע, כי כל ישראל ערבים זה בזה, ושורש עניין הערבות נלמד מיהודה, במה שאמר: 'כי עבדך ערב את הנער'... אך זה הוא שורש הערבות האמיתי: שיהיה כל אחד ואחד ערב בעד אחיו בתורתו, ותפילתו ומעשים טובים שלו, להמשיך עליו כל טוב... שהעוסק בתורה ובמצוות יהיה כדי להמשיך על ישראל זולתו שלום, ולא לעצמו...
וזה הוא העניין ששלח יעקב את יהודה להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד- היינו, שיהיה בחינת הבית-תלמוד בתורה ומצוות על אופן בחינת הערבות של יהודה. וזהו שיעקב תיקן תפילת ערבית- היינו תפילת הערבות להתפלל בעד ישראל חברו, ולשעבד נפשו בערבות להמשיך לו כל טוב. ועל בחינה הזאת של יהודה ציווה לתקן יסוד ושורש של בית תלמוד לפניו'.
הרב היה מוסיף ואומר: 'הישיבה הראשונה של עם ישראל צריכה להיות מיוסדת על יסוד הערבות, ועל כן נשלח יהודה להקימה, כי מתוך ערבותו לבנימין הוא שורש הערבות של איש לאחיו בישראל. יסוד התורה חייב להיות מתוך הדאגה לכלל ישראל. שורש התורה בשלמותה הוא ההסתכלות על הכלל כולו- עם הפנים לכלל ישראל! ' קיום תורה ומצוות אינו נחלתו הפרטית של הלומד- אלא של הכלל. על ידי לימוד תורתנו אנו מטיבים עם כלל ישראל כולו' (מתוך 'התורה לדורנו').
תפיסת העולם של הרב היתה ברורה מאד: כל מעשה של יהודי, בין לימוד התורה, בין קיום המצוות ובין כל משימה אחרת שאדם נוטל עצמו, הכל חייב לנבוע מתוך תפיסה כללית- האדם אינו המרכז, אלא הכלל, ויהודי תמיד צריך לראות מה נכון לעשות עכשיו כדי לתרום לכלל.
הרב היה מעביר אין ספור שיעורים בדבר הערך העצום של לימוד התורה, היה מקצר את חופשות 'בין הזמנים' של הישיבה למינימום הנדרש- הישיבה היתה יוצאת אחרונה לחופשה וחוזרת ראשונה- על מנת ללמוד יותר תורה, והיווה בעצמו מודל ללימוד תורה, אך כשהיה צריך, הרב גם הדריך לסגור את הגמרא.
הרב היה מדריך את תלמידי הישיבה לצאת להפגנות, עצרות, פעילות למען הגולן, פעילות למען גוש קטיף והשומרון, חתונות של גרים וכמובן לשליחות בקהילות יהודיות ברחבי הארץ והעולם. הכל מתוך תפיסת עולם שלימוד התורה הוא עבור הכלל, וכשיש צורך, סוגרים את הגמרא והולכים לפעול למען הכלל.
שמחת תורה- החג שכל ישיבה מצפה לו- מדי שנה הרב היה מוציא את הישיבה לקריית מלאכי, כדי לחבר את עם ישראל אל התורה. קריאת המגילה- הישיבה הייתה מתפזרת בין מרכזי קליטה ואתרי קרוואנים של עולים מאתיופיה כדי לקרוא להם את המגילה. יום העצמאות- אחרי התפילה העוצמתית בישיבה, יחד עם ברכת 'שהחיינו' בשם ומלכות, והשירה האין סופית של 'מן המצר קראתי י-ה' – הישיבה הייתה נוסעת לחגוג יחד עם הגרעין התורני בקרית מלאכי בבימה הדתית של העיר, וכמובן הרב היה מגיע בעצמו לשמוח עם הציבור ולחזק בדברי תורה ואמונה.
כך היא דרכו של הרב- לימוד תורה ועשיה למען הכלל.
מצד שני, זכור לי כי הרב היה מזכיר פעמים רבות בדרך של שנינות את המשנה במסכת אבות: 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה', והיה מיצר בכאב רב על כך שתלמידים היו מרשים לעצמם להיעדר מלימוד תורה בתואנות שונות, כגון אירועים משפחתיים לא משמעותיים, ואומר בכאב ועל דרך הלצה –'אין לך בן חורין וכו'- לפעמים יש ליהודי תחושה שלימוד תורה הוא לא חשוב, ואפשר לוותר עליו בקלות, ללכת לכל ענין פעוט ולהרגיש 'בן חורין' במובן השלילי של המילה, ללא אחריות.
כמה כאב לרב כשתלמידים לא היו מגיעים לשיעורים, וזכורני פעם אחת שהרב הדגיש לאחר שיעור שנעדרו מספר רב של תלמידים- 'הרי למדנו נושאים כל כך חשובים, וכל כך חבל שהם לא היו'. אנו כתלמידיו לא תמיד הבנו למה כל פסקה וכל מקור בדף מקורות היו חשובים, אך הרב בנה כל שיעור בעמל רב, השקיע את כל כולו בתכנון השיעור ובבנין האמונה של תלמידיו, וידע שרק כך אפשר לבנות בנין גדול שעומד על בסיסים יציבים.
הרב היה מחמיר מאד על עצמו בפסיקת הלכה, היה מקפיד על קלה כבחמורה גם כאשר דבר זה דרש ממנו מאמץ מיוחד. למרות עיסוקיו הרבים, תפילת שחרית תמיד התחילה בקרבנות וקריאת שמע קטנה, והתנהלה בנחת ובמתינות, תפילת מנחה לפני ואחרי שיעורים, ותפילת ערבית במנין בכל שעה אפשרית שהרב הצליח להגיע לביתו, גם אם מדובר אחרי חצות. היה חשוב לרב לדעת מתי מזמינים אותו להיות סנדק בברית, על מנת שיוכל לטבול במקווה באותו בוקר, כמובן היה טובל בכל ערב שבת ולפני תפילות הימים הנוראים.
הרב היה תמיד עם ציצית צמר גדולה מעל החלוק או בגדי בית החולים גם כשהתקשה מאד לתפקד, היה מקפיד כל שנה על אפיית מצות מכונה בעצמו יחד עם חבורה, כאשר היה בודק בעצמו בחורים ובסדקים ומפריש בעצמו את החלה, ומקפיד מאד על ההכנות לפסח אצלו בבית ועמל בעצמו באפיית מצות יד בערב פסח. גולת הכותרת היתה מצוות ישיבה בסוכה- כאשר היה מעביר את כל הציוד שלו- טלפון, מזגן, שולחן עבודה, סטנדר וכמובן ספרים רבים לסוכה הגדולה בפתח ביתו, והיה יושב שם במשך כל ימי החג. לא רבים יודעים שמאחרי הבית היתה סוכה נוספת, שאליה הרב היה מוציא את מיטות חדר השינה למשך כל ימי החג ושם היה ישן- 'תשבו כעין תדורו'.
הרב היה ידוע כאוהב ישראל גדול, ואהבה זו נבעה מתוך אהבת הקב"ה, ולכן גם כאשר היה חשש שהחמרה בקיום מצווה תפגע ביהודי אחר, הרב היה לוקח על עצמו למנוע אי נעימות. היו אירועים רבים שהרב רצה לכבד אורחים ב'לחיים', אך כשבין האורחים היו יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, כגון בחתונות גרים, הרב היה מסתובב כשבקבוק ה'משקה' צמוד אליו ומוזג בעצמו לאורחים על מנת שלא יגעו בבקבוק, כיון שחשש לדעה שדין יין נסך הוא גם ביין שנגע בו מחלל שבת בפהרסיא. למרות שהיה נראה קצת מוזר שהרב שומר בדבקות על הבקבוק שלו, היה חשוב לו שהדבר יעשה בצורה הכי לא בולטת על מנת לא לפגוע בשום יהודי...
שתי דוגמאות נוספות להקפדה של הרב על קיום ודקדוקי מצוות בלי לפגוע כמובן בשום יהודי היה אפשר לראות: א. בסיום התפילה בבית המדרש, כאשר היה פורש לחדר צדדי ושם מניח תפילין של ר"ת, ללא גאווה או התנשאות, ובלי לתת תחושה שהוא ברמה רוחנית אחרת מעל כולם. ב. למרות שהרב היה מקפיד ומחמיר מאד על עצמו בעניני כשרות, מעולם לא נמנע מלשבת ולאכול בכל מקום ואירוע שהוזמן אליו, כי אם לא היו מחמירים כמותו בכל עניני הכשרות, כדי לתת לכולם תחושה שהוא בדיוק כמותם, ולא שונה מהם.
לימוד תורה וקיום מצוות בהקפדה יתירה מתוך ערבות לכלל- זאת היא דרכה של תורה, זהו בית המדרש הראשון שיהודה הקים במצרים, וזאת המורשת שהנחיל הרב דרוקמן זכר צדיק לברכה לתלמידיו.
ניתן להוסיף ולספר עוד על דמותו המיוחדת של הרב, אך 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה', ומילים רבות לא יוכלו להקיף את דמותו של הרב והשפעתו על כל מי שרק נפגש איתו.
יהי זכרו ברוך
הכותב: יעקב באס, מתלמידי הרב בישיבת 'אור עציון'