חרדים מחרדים

יש רגעים בהם אתה קולט לפתע, בבת אחת, שכל מה שראית עד עכשיו לא היה אמיתי.

רגע אחד מזוקק כזה חוויתי השבוע כשצפיתי, כמו רבים, בראיון של הסופר והעיתונאי שי גולדן עם הפעילה החברתית בתיה כהנא דרור.

פתאום הבנתי ששנים על גבי שנים עברתי שטיפת מוח מטורפת שגם אם היו בה נקודות אמיתיות, היא נעשתה באופן לא הגון ומתוך בוז מכוון. אז למי שלא צפה באותן דקות מכוננות של יציאה מ"המטריקס" התקשורתי בישראל, הרי לכם כמה פנינים נבחרות מפיו של גולדן:

"עצם זה שהשותפות במדינה היא רק שותפות אזרחית ואין שותפות אמונית ואין שותפות יהודית, את לא מסוגלת להבין זאת". "באולפן הזה את לא תחליטי מי חלק מהאתוס הישראלי ומי לא חלק, זה לא יקרה באולפן הזה. זה לא עניין של להשתיק. את מחליטה לי פה מי שייך לאתוס הישראלי ומי לא. הוא שייך לכולם".

"אני מדבר על שנת 2023, שימי לב למספר החרדים שעובדים ומשרתים וחלק מנשמת אפה של המדינה הזו. ואם את לא מבינה שהגחלת היהודית נשמרת בגלל אותם אנשים, את לא מבינה את האירוע שנקרא מדינת ישראל". "זו לא מדינה אזרחית, זו מדינה יהודית היסטורית שיש לה עוד רגליים חוץ מכלכליות, אזרחיות וצבאיות – גם רוחניות".

הדברים האמיצים הללו שנאמרו על ידי אדם "לא דתי" בקטגוריות החיצוניות, כנגד אישה "דתיה" באותן קטגוריות חיצוניות, גרמו לרבים כמוני לזקוף מעט את קומתם היהודית. אבל לי הם בעיקר הם גרמו להבין מה לא שמעתי כמעט מילדות עד היום בתקשורת הישראלית.

ובגלל שבמוקד האירוע הזה עומד, כך נדמה לי, היחס בין דתיות לציונות, ומהו האתוס המכונן עליו נבנתה מדינת ישראל, אבקש להביא כאן סיפור מוכר אך חשוב מאוד שיש בו גם ערך מוסף אקטואלי.

ניגון של הלב

יש פירושים של רש"י שהפכו לנכסי צאן ברזל של עם ישראל כולו. אחד ומיוחד כזה מופיע בפרשת ויחי על דברי יעקב אבינו: (בראשית מח, ז): "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם".

וכך כתב רש"י: ואקברה שם - ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת], אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא, יד) קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו', והקב"ה משיבה (שם טו) ויש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם.

את הפירוש הזה היו לומדים בניגון מיוחד שהטביע חותם בל ימחה על נפשות התלמידים הצעירים. סיפורים רבים סופרו על הניגון הזה ואפילו מו"ר הרב דרוקמן זצ"ל, שהסתלק מעמנו לאחרונה זכר את אותו ניגון מרטיט לבבות: 'בחיידר הזה החל ללמוד גם חומש עם רש"י. עד היום הוא יכול לזמזם בערגה את הניגון הנוגה שנלמד אז בכל החיידרים במזרח אירופה, ניגון לדברי רש"י על הפסוק בספר בראשית ואני בבואי מפדן' ('הנני' עמ' 26; ועי' במאמר 'ואני בבואי מפדן': על דיבור אחד של רש"י והשפעתו, הרב אוריאל בנר, המעיין, טבת תש"פ).

וכך תיאר זאת הרב מימון בזיכרונותיו (ספר רש"י עמ' טז): "אני מרגיש בתוך עמקי נשמתי, כי גם האהבה לארץ ישראל והגעגועים אליה, שהקסימו את נפשותינו בהיותינו עוד ילדים - כל זה היה בהשפעת פירוש רש"י על התורה. כמה רעד ורחב לבי בקרבי כשלמדנו ואני בבואי מפדן, וקראנו שם את דברי רש"י".

הילד שחולל מהפכה

סיפור פלאי על השפעת הפירוש והניגון סיפר פרופסור אברהם שלום יהודה ("חקרי עבר וערב" עמ' 257): "פה אני רוצה להזכיר מקרה אחד, המראה עד כמה יכולים דברים פשוטים ומלאים רגש וחיבה כאלה לפעול גם על יהודים שעזבו תורתנו והתרחקו מגבולנו זמן רב. פעם אחת כשהייתי מטייל במדריד בירת ספרד עם מאקס נורדאו בימי המלחמה הגדולה [=מלה"ע הראשונה] והיינו מדברים על הקונגרס הראשון, וסחתי לו על הרושם האדיר אשר עשה נאומו שנשא בגן העיר של באזל באחד הלילות של אותו קונגרס לפני אלפי אנשים על אגדת רחל המבכה על בניה.

שאלתי אותו מהיכן באה אגדה זו, ואם גם הוא למד חומש עם רש"י בילדותו? ענה לי: תדע שבאחד הימים בפאריז, בשעה שהייתי מקבל חולים בביתי, באה אלי אשה ענייה מרחוב היהודים עם ילד בן שמונה או תשע שנים להתרפאות. ראיתי בילד שפיקח היה, אבל הרגשתי שהצרפתית שלו הייתה לקויה.

שאלתי אותו באיזה בית ספר הוא לומד, וענה לי בשפה רפה, כמתבייש, שהיה לומד ב"חדר". ואמו הוסיפה משלה, כמצטדקת, שאביו הוא מן הדור הישן, ואינו רוצה שבנו ילך לבי"ס של גויים קודם שיגמור את לימודיו בחדר. הרהרתי אז בליבי אחרי בן הדור הישן זה, ואכבוש את זעמי בגלל מונעו מבנו השכלה אירופית, וכמעט בלעג שאלתי את הילד מה היה לומד בחדר.

הוא נתמלא רגש, והתחיל לספר ביידיש את האגדה של רחל שלמד בחומש ביום לפני שחלה. באותה שעה נזדעזעו כל איבריי, חיבקתי ונישקתי אותו על מצחו, ובליבי אמרתי: עם כזה ששומר זיכרונות כאלה אלפי שנים, ומשריש אותם בלב ילדיו, אינו עלול למות, והוא מובטח לחיי עולם. ועוד הוסיף נורדאו לאמור לי: זה קרה באותם הימים של מעשה דרייפוס, כשהתחלתי לפקפק בצדק אומות העולם כלפי ישראל, ויכולני לומר שהילד הזה היה אחד הגורמים לקרב אותי לציוניות ולהאמין בנצח ישראל".

עם הנצח

נורדאו היה כידוע יהודי מתבולל ונשא לאישה גויה נוצריה. הרב קוק כינה אותו במילים החריפות: "תועבת נפשי ונפש כל מי שיש בו זיק יהדות..." (אגרות ראי"ה א עמ' יג.). ועם זאת, בהמשך חייו הלך והתקרב ליהדות עוד ועוד. וכך אמר עליו הרב צבי יהודה זצ"ל:

"בכתביו של מקס [מאיר שמחה] נורדוי ז"ל, אשר לפני התקופה הציונית, יש דברי כפירה וחירוף וגידוף גסים. והוא היה גם בעל גויה. אבל הוא היה בעל תשובה במלוא מובן המילה, עושה דבר עבירה ומתבייש בה. נתפרסמו ממנו דברי מוסר ותוכחה חריפים נגד חילול שבת..." (לנתיבות ישראל ב עמ' ס.).

יש מה להתווכח ולדון על החרדיות כהשקפת עולם. אבל אסור שהוויכוח הלגיטימי יסמא את עינינו מלראות את המעלות העצומות שהציבור החרדי בכללותו מעניק לנו. וכדברי נורדאו: "עם כזה ששומר זיכרונות כאלה אלפי שנים, ומשריש אותם בלב ילדיו, אינו עלול למות, והוא מובטח לחיי עולם".