1. 'הקוזאק הנגזל' הוא ביטוי פולקלוריסטי מן ההווי העגום של יהודי מזרח אירופה, במילניום שעבר. מטבע לשון ציורי זה מתאר סיטואציה בלתי הגיונית, היפוך היוצרות, שבה התוקפן, כלומר הקוזאק – כך כונו פורעים אנטישמיים שנהגו לחולל פרעות ביהודים – מתבכיין ומציג עצמו כקרבן. התוקף מאשים את מותקפיו בתוקפנות.
מילון שוויקה מגדיר את הביטוי כך: "כינוי לאדם המתלונן ברוב חוצפה שניצלו אותו ופגעו בו, בעוד שההיפך הוא הנכון – הוא הנצלן והפוגע".
2. כבודו של הנשיא בדימוס של ביהמ"ש העליון אהרון ברק, במקומו מונח. המשפטנים בארץ ובעולם רואים בו עילוי משפטי, גאון. אולי מכוחה של גאונות זו הצליח ברק לחולל בשקט ובאין רואה, וכמעט בלא להותיר טביעת אצבעות, את המהפכה החוקתית של 1992, שמכוחה ויתרה הכנסת על סמכויותיה ונחלשה, לטובת חיזוק מעמדו של ביהמ"ש, ולעשייתו רשות-על בלתי מעורערת.
הבליץ שמנהל כיום הנשיא בדימוס ברק, כנגד יוזמת החקיקה של שר המשפטים לוין, לשיקום האמון במערכת המשפט, ולשלילת הסמכויות לא לה שנטלה לעצמה מערכת המשפט, מזכיר את קינתו של הקוזאק הנגזל. שהרי היה זה אדמו"ר השמאל ברק בכבודו ובעצמו, שפעל מאחורי הקלעים ב-1992 לחקיקת שני חוקי יסוד בעייתיים: זכויות האדם וחופש העיסוק, אשר תורגמו בידי ברק לחוקה בעלת מעמד-על, שעוצמתה גוברת על חקיקה שיגרתית של הכנסת.
3. מובן שברק עצמו לא ליכלך ידיו בתרגילים הפרלמנטריים, שכללו למרבה הביזיון מהלכי מירמה, תחבולה והטעיה. הוא הסתפק בניהול הדרמה מאחורי הקלעים. למשימה הקדושה שוגרו יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט דאז ח"כ אוריאל לין, מהליכוד, שגייס קבוצת ח"כים יפי נפש, מהקואליציה והאופוזיציה גם יחד, כדי להעביר את חוקי היסוד, המטלטלים מאז את מסכת היחסים דמוקרטיה-בג"ץ.
עכשיו, 31 שנה לאחר שהכנסת ויתרה על סמכויותיה, ובעודה נערכת בהנחיית שר המשפטים לוין להחזיר לעצמה את מעמדה, יוצא פרופ' ברק לקרב חייו נגד מגמה זו – ואפילו מזהיר מפני הרס הדמוקרטיה אם וכאשר ההליך הדמוקרטי יוּשב על כנו.
4. סיפור אישורם של שני חוקי היסוד: 'חופש העיסוק' ו'כבוד האדם', בהצבעה מרושלת של ח"כים, שהולכוּ שולל והצביעו מבלי לדעת על מה, לאחר שנפלו ברשת לשון החלקלקות של חבורת חסמב"ה, בראשות לין: ח"כ אמנון רובינשטיין ממרצ ושר המשפטים דן מרידור, הונצח בספרו של לין 'לידתה של מהפכה'. המגלומניה שנלוותה למעלליו של לין, בשליחות ברק, באה לידי ביטוי כבר בגרפיקה של כריכת הספר, המשווה – לא להאמין! – את המהפכה החוקתית שניהל בשליחותו של ברק ב-1992, ל...מהפכה הצרפתית של 1897. לא פחות.
כבר הבאנו כאן בעבר קטעים נבחרים מן הספר, שמתארים את שתי ההצבעות הגורליות, שהתרחשו, בכוונת מכוון, דווקא ב-4 ומשהו לפנות בוקר, בהשתתפות מעט ח"כים מנומנמים שלא הבחינו בין ימינם לשמאלם. באחת מהן למשל העניקו את הרוב לחוק דווקא ח"כי האופוזיציה של השמאל הציוני והשמאל הרדיקלי והערבים (הם תרמו להצבעה 22 ח"כים), ואליהם הצטרפו ברוב תמימותם ועייפותם 12 ח"כים מהקואליציה.
מיותר לציין שהכשל הזה אירע בימי שלטונה של ממשלת 'ימין מלא-מלא', של הליכוד (בראשות יצחק שמיר) והחרדים. מחמת קוצר היריעה לא נחזור על תיאור מסכת ההטעיה והמירמה שהופעלה כלפי הקואליציה בידי ח"כים ליכודיים מתוכה (שמולם פעלו ח"כי ליכוד אחרים, שחרפו נפשם נגד החקיקה, אך נכשלו).
5. הבליץ של אהרון ברק החזיר אותנו אל הספר של לין, כדי ללמוד ממנו עד כמה היה מעורב אהרון ברק בסיפור הזה. כבר בתחילת הספר מודה לין ביושר: "אהרון ברק הציע לי לכתוב על כך ספר".
וברק עצמו, שהואיל לנדב אקדמות מילין לספר שהוא בעיניו "אוצר בלום" שנכתב בידי "ידידי הטוב אריאל" (איזו פמיליאריות), מודה כי ביהמ"ש זכה מן ההפקר: "ברור היה לח"כים, כי חוק היסוד אותו הם מכוננים, עומד מעל לחקיקה הרגילה, והוא מבוסס על קיומה של ביקורת שיפוטית לגבי חוקתיות החוק", כותב ברק ומביע סיפוקו על כך שחוק היסוד זכה ל"מעמד על חוקי... ולקיומה של ביקורת שיפוטית" על הכנסת.
וגם לין עצמו מודה שחוקי היסוד הללו היו חשובים לברק, שהפך אותם, מעשה קסמים, בהינף יד, לחוקה: "חוקים אלה לא היו זוכים למעמדם החוקתי אלמלא הִקנה להם ביהמ"ש העליון, בהנהגת פרופ' אהרון ברק, את המשמעות המעמיקה והמרחיבה"...
לין רק מבקש לטעון בספרו, שכל מהלכיו היו גלויים לח"כים ושום דבר לא נעשה בכפיה. אבל התוצאה היא באמת הענקת סמכויות-על לביהמ"ש: "לא היה דיון אחד שבו לא הובהר כי אנו מעניקים לבתי המשפט את סמכות הביקורת השיפוטית... את ההרשאה לבטל חוקים שיפגעו בזכויות אלה". בפועל הצליחה חבורת חסמב"ה להשיג את יעדה בלוליינות ובדרכי מירמה פוליטית.
6. שני חוקי היסוד הללו העניקו לשמאל הפרוגרסיבי דאז את נצחונו הגדול. השלכותיו ניכרות גם היום, 31 שנה לאחר החקיקה הנואלת. הגיע איפוא הזמן לתקן את המעוות, ולהחזיר לכנסת את כוחה, כדי לאזן שוב בין שלוש הרשויות שעליהן מושתתת הדמוקרטיה הישראלית.
(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')