ישראל השניה וישראל הטבעית

ככל שחולפות השנים, הגעגועים למורנו ורבנו הרב אלישע זצ"ל מתגברים. געגוע להארת הפנים, ללחיצת היד, לשמחה הקורנת ולאנרגיה המתפרצת, לתורה שהיא דרך ארץ.

אך מעבר לכל אלה, געגוע עמוק ונוקב לתורת 'הכתוב השלישי', שכל כך חסרה כיום. תורה שאיננה מתמקדת בסימון יריבים ואויבים, אלא עוסקת בחיובי ומדגישה את הייחוד והיחד כאחד, גם כאשר נאבקים וחולקים.

הכתוב השלישי איננו מכריע כצד זה או צד זה, אלא מכריע ביניהם – מחפש, מתוך הקשבה כנה, את המשקל המדויק של הצדדים השונים ומסייע בתיחום מקומם המדויק, "איש על מחנהו ואיש על דגלו". 

בשנים האחרונות, מכיוונים שונים, נעשו עבודות שביקשו להמשיג את קו השבר בחברה הישראלית. ד"ר גדי טאוב הציע את המינוח 'נייחים' ו'ניידים' כדי להסביר את ההבדל בין מי שחי כאן בארץ ומחובר למדינה, לעם, למסורתו ולמורשתו, לבין מי שקבוצת ההתייחסות שלו נמצאת אי שם מעבר לים ורואה עצמו כאיש העולם הגדול, הגלובלי, שאיננו מחובר דווקא לארץ ולעם. 

ד"ר אבישי בן חיים הציע את המינוחים 'ישראל הראשונה' ו'ישראל השניה'. על פי התאוריה הזאת "ישראל הראשונה" מזוהה עם הגמוניה תרבותית, פוליטית ומשפטית, שמאוכלסת ברובה באשכנזים בעלי נטיות מרכז-שמאל, בעוד "ישראל השנייה" מזוהה עם ציבור המזרחים ונוטה לתמוך בליכוד ובמפלגות ימין. 

עיירות טבעיות

לרבנו הרב אלישע זצ"ל היתה הגדרה ייחודית להבדל בין החלקים השונים בחברה הישראלית. בהיפוך אופייני לשיח השולט הוא כפר במושגים 'פריפריה' ו'מרכז', שהגדירו שוב הגמוניה שנמצאת במרכז, ושוליים – פריפריה, שאיננה נמצאת במרכז. הרב הקפיד לכנות את עיירות הפיתוח 'עיירות טבעיות', ואילו את ערי המרכז כינה 'עיירות פיתוח':

"מכוח העיירות הטבעיות כמו אופקים, שדרות וקריית שמונה, ומכוח "עיירות פיתוח" כמו הרצלייה ורעננה, נוצרת בשנים האחרונות תופעה של שינוי חברתי־ציוני. יסודותיה של הציונות ומקורותיה בקודש – בכיסופי האר"י ומרן מחבר השולחן ערוך, במבשרי הגאולה, הבעש"ט והגר"א, בעליית אחינו מתימן, בציונות המעשית־מדינית; בכל אלה ניכר היה חותם החלוציות, לחיות למען, להקריב, לא לירא מפחד אויב, לא להשתתק מפני הייסורים" ('אמת מארץ תצמח', בתוך 'דווקא שם').

ההיפוך הזה לא היה אסטרטגיה של 'אפליה מתקנת' אלא נקודת מבט עמוקה שביקשה לשנות את השיח הישראלי שהושפע שנים רבות מערכים מסולפים. 

בכ"ה במרחשוון התשע"ד, הלך לעולמו ידיד נפשו ושותפו למהפכת הגרעינים התורניים, מנכ"ל קרן קהילות, ש"י תובל ז"ל. בשיעור שהעביר יומיים לאחר מכן בישיבת קרית גת אמר על ש"י את הדברים הבאים, המבטאים כאמור גם נקודת מבטו האישית: "הוא (=ש"י תובל) לא היה מסוגל לשאת את המושג 'עיירות פיתוח', הוא לא השתמש בו, הוא קרא להן 'עיירות טבעיות', הוא אהב את הטבעיות הזו" ('ואת רוחי אתן בקרבכם, 'עמ' 382, הציטוטים להלן מספר זה שיצא לאחרונה על ידי ישיבת קריית גת).

מהי משמעות ה'טבעיות' של העיירות הטבעיות? 

להשתחרר מההגמוניה

הטבעיות היא טבעיותה של נשמת ישראל, המתבטאת במידות טובות, באירוח חם ולבבי, בחיבור טבעי למסורת ישראל וכבוד לתורה ולחכמיה, לציונות וללאומיות. וכך התבטא בשיחה אחרת באותה ישיבה: 

"ברוך ה' אנשי קריית גת הם אנשים טבעיים, הם לא כל כך מחזיקים מעצמם, הם בוודאי לא כפויי טובה..." "לאט לאט כל העם מתחיל להבין שהאמת צומחת מהמידות, מהדברים הבסיסיים" (עמ' 250). ובלשון אחרת בדברים שכתב במאמר לזכר ש"י תובל: "בטבעיות הקשר העממי עם כלל ישראל, בצימאון לתורה גדולה חיה ומאירה, ביושר, בענווה ובגבורה..." (דרך שיבור לו האדם, עמ' 143).

וכך כתב במאמר על אופי פעולתם העממית והטבעית של הגרעינים התורניים: "הגרעינים אינם עוסקים במחאה, אינם משועבדים לתקשורת ואינם נכנעים ללחצים ולניצול פוליטי, אלא אדרבה, ברציפות של שנים, בקביעות, חותרים להיות מחוברים באמת לפוטנציאל של המקום, לצרכיו ולאתגריו. ולכן, בטבעיות ובמסירות, מעוררים את השינוי החברתי־ציוני לפתח חברה צודקת, תורמת, אכפתית ומעורבת" ('אמת מארץ תצמח', בתוך 'דווקא שם').

בדברים אלה לימד הרב את כולנו להשתחרר מרגשי הנחיתות כלפי ההגמוניה השלטת. אנשי ה'מרכז' אינם טובים יותר – מוסריים יותר  וציוניים יותר. מעלתם של אנשי ה'עיירות הטבעיות', ובוודאי אלה הנמצאות בספר ועומדות בגבורה ובנחישות מול התקפות טרור שנים רבות, היא מעלה ערכית ראשונה במעלה ובזכות אותן 'עיירות טבעיות' מדינת ישראל מתקיימת.

מעשיהם הם זיכרונם

לאור דברי הירושלמי (שקלים ב, הלכה ה): "אין עושין נפשות (-ציון מפואר לקבר) לצדיקים דבריהם הן הן זכרונן", אמר הרב: "כשאדם גדול מישראל מחדש דברי תורה באמת, זה הזיכרון שלו... בעקבות דברי התלמוד הירושלמי אפשר לומד גם: אין עושים נפשות לצדיקים, מעשיהם הם הם זכורנם... 

כשהעיר שלכם צומחת ומתפתחת, תהליך שמתרחש גם בעוד עשרות מקומות, צמיחה מתוך תורה, מתוך קשר לתורה בכל מערכות החיים, זה בעצמו זיכרון לאותו אדם שהיה שותף לכל זה, עזר לזה, ומסר את הנפש על זה. את הכאב על פטירתו עלינו להפנות לעשייה בדרכו" (שם עמ' 87). 

רבנו הרב אלישע זצ"ל היה ממחולליה הגדולים של מהפכת ישראל הטבעית. מהפכה שאיננה כוחנית ואיננה אליטיסטית. מהפכה שכל כולה עוסקת ב"הצמחת תורת ארץ ישראל המחוברת והמחברת את הנפש לכלל..." ועד "הדרך העולה להרמת דגל ציון וירושלים" (דרך שיבור לו האדם עמ' 143).