חכמים מלמדים בגמרא ש"אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה" (ע"ז ה, ב). ארבע שנים בוודאי לא מהוות פרק זמן שיש בו כדי לעמוד על דעת רבי ומורי הרב אלישע זצ"ל, אבל אין כמעט סוגיה ציבורית או חינוכית שאינני מנסה לפחות לעמוד מעט על דעת רבי.
לנסות לשאול את עצמי מה היה אומר לנו רבנו היום. כיצד היה רואה את הדברים ואיך היה מצפה מאיתנו לפעול. האמת היא שזוהי מלאכה לא קלה. כי הרב היה מעמיק בכל סוגיה עימה נפגש ומנסה ללמוד אותה מחדש ולא היה מוכן כלשונו – 'להפטיר כאשתקד'.
בשנים האחרונות מתחדדים ההבדלים בין חלקים שונים בחברה הישראלית, כגון; שמאל וימין, פרוגרסיבים ושמרנים, דתיים וחילוניים ועוד קטגוריות שונות ומשונות שהולכות ומתרבות מיום ליום. מטבע הדברים החלוקות הקטגורית האלה מייצרת קיטוב ו'מסמנות' מחנות אידיאולוגיים יריבים.
במציאות כזאת הולכים ומתמעטים האנשים שלא מוכנים למקם את עצמם אוטומטית במחנה אחד ולהתרחק לגמרי מן המחנה השני. אדרבה, מי שלא מוכן להגדיר את עצמו בצורה חדה וברורה כשייך לצד ה'נכון' נחשד כמי שפוסח על שתי הסעיפים ואולי אף חמור מכך – נסחף אחר עמדת היריב.
לרב היה שם קוד למודל הייחודי שאמור להוות אלטרנטיבה לאלה כמו גם לאלה והוא נקרא בפיו – 'אנשי הגבול'. במסגרת דברי המשנה על תופעות הלוואי שיאפיינו את תקופת ימות המשיח – 'עקבתא דמשיחא', הם מתארים את המציאות הבאה: "וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָּנוּ" (סוטה ט, טו). מיהם אנשי הגבול, ובעיניי מי הם לא ימצאו חן?
משמר הגבול
הסבר אחד המובא בדברי רש"י מכוון ל"אנשי גבול ארץ ישראל" (סנהדרין צז, א). את דברי רש"י הסביר הרב כמכוונים ליחס בין מרכז לבין פריפריה: "אט אט נהפכים החיים בערים המרכזיות להיות גולת כותרת של החברה מבחינה כלכלית ותרבותית, ואילו תושבי הספר, נדחקים לשוליים..."
"אותם אידיאלים של ייבוש ביצות ומלחמה ביתושים, ומסירות נפש פרטית ומשפחתית למען קיומו של הקולקטיב, הציבור ערכיו והתפתחותו – עתידים להישחק, להיסדק, ולהיחשב פחות משמעותיים" ('לחיות בעקב' עמ' 115-116).
הנה סיפור קטן אחד מיני רבים של התמסרות למען אנשי הגבול: "אנחנו מהיישוב מבואות יריחו – יישוב צעיר בבקעת הירדן. מאז שהיישוב הוקם, הרב אלישע זצ"ל היה מגיע ומבקר ונותן לנו שיעורים גם במקום נידח כשלנו, ומפיץ גם אצלנו את אור התורה מתוך ענווה גדולה. אפילו בזמן שהיינו מאחז קטן של משפחה וכמה רווקים, כבר אז הגיע ולמד עמנו. וגם אח"כ יצאנו יחד לשיר ולרקוד איתו בשמחת מצווה ממש כאחד מאתנו".
בין קודש לחול
הסבר נוסף המובא בדברי רש"י מוגדר כך: "ואנשי הגבול – אנשי לשכת הגזית, סנהדרין". מה המאפיין של קבוצה זאת? כך הסביר הרב:
"מיוחד היה מקומה של לשכת הסנהדרין, חציה בקודש וחציה בחול, וממילא גבולה היה בין שני החצאים. לא תהום ולא מחסום, אך גבול ביניהם. וכאשר יש גבול הוא מקנה ערך... ולשכת הגזית היתה צריכה לברר ולהנהיג באופן האישי, החברתי והציבורי-ישראלי את המערכת המורכבת של היחס בין קודש לחול. על כן היתה בנויה בחיבור שבין שני החצאים המובחנים זה מזה בגבול שביניהם.
אבל... בתקופה שיש בה גם כיתתיות ופיצול, קיטוב וגם שטחיות – אז נתפסים המושגים בחיצוניותם המפרידה, ולכן תפיסות של ייחוד ויחד, הבחנה וחיבור כאחד – אינן פופולריות ואינן מוצאות חן בעיניי הנשארים ברמת הפיצולים למיניהם". (שם עמ' 116-117).
הסיפור הבא, כך נדמה לי, מבטא את ההבחנה הברורה בין קודש לחול, המייצרת סדרי עדיפויות נכונים: "לאחר שבת מכון מאיר בדרום תל אביב, קיימנו כינוס תלמידים עם הרב אלישע. אחד התלמידים אמר "כשהיינו בַּמֶּרְכָּז..." . הרב עצר הכל, חיבק ידיים ולא היה מוכן להמשיך. "מה קרה?" שאלנו. הרב ענה: "ירושלים תובעת את עלבונה. למה ת"א זה מרכז? מרכז כלכלי? כסף זה טישו. ירושלים היא המרכז!". עד שהתלמיד לא חזר בו, הרב סירב להמשיך".
יש גבול
רובד שלישי מובא בפירוש תפארת ישראל על המשנה: "תלמידי חכמים מנהיגי הדור השומרים גבול פעולות בני דורם לבלי יעברום". וכן – "הישרים המתנהגים כפי ציווי המנהגים הנ"ל".
וכך האיר את הדברים הרב: "לכן אנשי הגבול העוסקים בבירור הגרעין האנושי החיובי ובזיהוי קליפותיו והסרתן – אנשים אלו לא יתקבלו בציבור, ויתכן כי רק דברים הנעימים לאוזן ויפים מבחוץ אך אין בהם כדי לשנות את האדם מבפנים – רק אלו "יזכו" אז לשמיעה ולהערכה מצד הציבור". (שם עמ' 118-119).
דוגמא להצבת גבול כזאת מובאת בדברים הבאים: "כל פעם שאני בטיפשותי מתעסקת בפלאפון בזמן הנהיגה, אני נזכרת בדברים של הרב אלישע, שמי שנוגע בפלאפון בזמן הנהיגה, 'תפילת הדרך' שלו היא 'ברכה לבטלה'. אני נבהלת וזורקת את הפלאפון הצידה".
"לחיות בעקבתא דמשיחא, ולהתבונן בישרות על הסערות בלא להיסחף בקצף הדעות החלוקות והמושגים המקוטעים בלבד – דורש הדבר לחיות בעקב, בענווה, ביושר של המבט האנושי על פי ההכוונה האלוקית. אנשי גבול שכאלו, אם יתמידו בטהרתם ויחדשו את עולמם המוסרי – בסופו של דבר – יחוננו" (שם, עמ' 126-127).