אם המהפכה החוקתית תושלם הממשלה תהיה החוק. היא תוכל לעשות במדינת ישראל כמעט ככל העולה על דעתה. תגובה לדבריו של ד"ר אביעד בקשי, ראש המחלקה המשפטית בפורום קהלת בראיון לערוץ 7.
הטיעון החוזר על עצמו בפי תומכי המהפכה כדי להצדיק אותה הוא "ישראל היא היחידה ש..." כלומר ישראל היא המדינה הלא מתוקנת, אל מול מדינות ה-OECD או העולם כולו בהם הדברים מתנהלים כמו שמוצע ברפורמה. אלא שהללו לא טורחים להבהיר שההשוואה מתייחסת תמיד לרכיב בודד. כשבוחנים את המכלול, מסתבר שישראל אכן תהיה מיוחדת. אבל לרעה.
היא תהיה מיוחדת בכך שליכולתו של הרוב לפגוע בזכויות אדם ולהתעמר באזרחיה לא תהיה שום מגבלה אפקטיבית. אפשר ואולי אף ראוי לבחון שינוי באיזון בין בית המשפט העליון לכנסת, אבל צריך לעשות זאת מתוך שיקול דעת ובזהירות, וככל הניתן בהסכמה רחבה.
הרפורמה המשפטית שמקדם שר המשפטים נוגעת בכל רכיב משמעותי במבנה החוקתי של ישראל. אם היא תעבור הממשלה תהיה כמעט כל יכולה. אל מול הפרדת רשויות הקיימת בכל דמוקרטיה מתפקדת בין הרשות המבצעת-הממשלה לרשות המחוקקת-הכנסת, בישראל היא לא קיימת הלכה למעשה. אכן, המשטר הפרלמנטרי שלנו מורכב מכמה מפלגות, אבל כאשר אלו מאוחדות סביב אג'נדה אחת, כמו שאפשר לראות בכנסת הנוכחית, הממשלה יכולה לעשות בכנסת כבתוך שלה. יתרה מזו, דווקא בגלל כוח הסחיטה של מפלגות קטנות, הממשלה נאלצת לקדם, באמצעות הכנסת, כל גחמה פוליטית כדי לשרוד.
כשמחברים שליטה כמעט מוחלטת בכנסת, להעדר מגבלה מבנית על כוחו של הרוב, הסיכון לפגיעה בזכויות אדם ובדמוקרטיה, רב. ואכן, הרפורמה כוללת שורה של צעדים שעלולים להביא אותנו לשם: אם המהפכה תושלם, הממשלה תחוקק חוקי יסוד שיהיו חסינים מביקורת שיפוטית; היא תחוקק חוקים שאם יבוטלו על ידי בית המשפט העליון, היא תוכל לשוב ולחוקקם באמצעות פסקת ההתגברות; היא תמנה את השופטים שעמדתם הפוליטית תתאים לה לאחר שיצטרכו להופיע ולשטוח את מרכולתם הערכית והפוליטית בכנסת (דמיינו איך ירגיש מתיישב שנלחם על ביתו לנוכח עתירה פלסטינית לבג"ץ כשכל שופטי ההרכב מונו על ידי ממשלת שמאל); היא תהפוך את האפשרות שבית המשפט יבקר חוקים לכמעט דמיונית, באמצעות דרישת רוב מחמירה בהחלטה על כך בבית המשפט; היא תמנה את היועצים המשפטיים שלא יפריעו לה יותר מדי עם דילמות משפטיות מייסרות; ולבסוף היא תנטרל את "עילת הסבירות" כך שגם כשתפעל באופן מעוות, לא ניתן יהיה לבקר אותה.
מדובר ברפורמת ענק שיש לה מרכיבים רבים. על כן, השוואה של רכיב אחד אל מול מדינות אחרות, היא במקרה הטוב אמירת חצי אמת. ניקח למשל את דרך מינוי השופטים. במדינות רבות אכן מדובר במינוי שנעשה על ידי גורמים פוליטיים, אבל בחלק מהמדינות הללו, למערכת המשפט משקל בקבלת ההחלטה. יתרה מזו, בכל המדינות הללו, ישנה חוקה כתובה שמקבעת את המבנה החוקתי ומגנה על זכויות אדם וכזו שקשה מאוד לשנות אותה. ברוב מוחלט של המדינות הללו מספר הזכויות המוגנות בחוקה גדול משמעותית מזה שבישראל.
ואילו כאן, שינוי חוקי יסוד נעשה בן לילה לעתים תוך רמיסתם. אם מחר תחליט הכנסת שמחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו היא מבקשת להשמיט את הזכות לכבוד ולחרות, לא יהיה לאף גורם יכולת לבקר זאת. בהרבה מהמדינות האלו יש שני בתי פרלמנט המאזנים זה את זה. חלקן כפופות לבתי-דין לזכויות אדם. במילים אחרות, כל שיטה שלטונית מתנהלת אחרת. אבל לכולן, ללא יוצא מן הכלל, מגבלות מובנות על הכוח השלטוני, ואיזונים ובלמים שמרסנים אותו. לא כך יהיה בישראל.
ישראל נמצאת על סף משבר חוקתי-חברתי. הממשלה מקדמת כפי הנראה רפורמה ה'הולכת עד הסוף' ומגשימה את הרצון של קבוצה קטנה לכוח כמעט חסר גבולות מבניים ולצמצום דרסטי של סמכויותיהם של שומרי הסף של הדמוקרטיה. מנגד, יש קולות שזועקים "אף שעל" ולא נכונים לתקן או לשנות כמלא הנימה במערכת. שיח הקצוות הזה מסוכן לישראל וודאי למערכת המשפט.
אם לא תושג פשרה והרפורמה לא תמותן, ישנו חשש שהממשלה תעשה שימוש בכוח הרב שיהיה לה גם לפגיעה בזכויות אדם. חשש לא פחות מזה, אם לרפורמה לא תהיה לגיטימציה רחבה יותר הוא, שמערכת המשפט תהפוך למשלט שעובר מצד לצד לאחר כל מערכת בחירות בה מתחלף השלטון. מצב כזה יאיין את יכולתה של מערכת המשפט לפעול באופן אפקטיבי ואמון הציבור בה, הנמוך ממילא, יישחק עד דק. מערכת המשפט הישראלית לא מושלמת. מותר לבקר את האקטיביזם המופרז לעיתים בו נהגה. מעבר לכך, כוח כל כך משמעותי בידי הממשלה הוא חרב פיפיות. היום הוא בידי הימין, מחר יעבור לשמאל וחוזר חלילה. מהמצב הזה יהיו רק מפסידים.
ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'. ספרו "לא אהבנו מדי" יצא לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים".