1. נפילתו המיותרת להחריד של רב"ט דניס זינובייב זכרו לברכה, השבוע בתאונה נוראה בשירותו הצבאי, הטילה אותי בבת אחת עשרות שנים אחורנית, עת הייתי סטודנט צעיר להיסטוריה כללית בכיתתו של מורי ורבי ההיסטוריון ד"ר דוד קוליב, ששבילי תולדות העולם בעת החדשה, היו נהירים לו כשבילי הקמפוס של האוניברסיטה.
זינובייב??? מצלצל מוכר, רחוק ומוזר. מניין צמח?
אכן, עשרות שנים השם הזה לא נזכר במקומותינו. איזכורו מחדש – לדאבון הלב בהקשר לתאונה מטופשת – העלה באוב את זינובייב המקורי, שחי ופעל לפני 105 שנה וקצת, והיה מגדולי המהפכניים להשלטת המפלגה הקומוניסטית בראשות ולדימיר איליץ' לנין, על התנהלות האימפריה הרוסית.
2. זינוייב, כמו לא מעטים ממחוללי המהפכה בניהולו של לנין, היה יהודי. הוא השתייך לשכבה רחבה של צעירים יהודיים, שנטשו את צור מחצבתם, מפני שיהדותם נחשבה מבחינתם לאבן ריחיים בצווארם. יהודים רבים – לא כולם אבל לא מעטים – שימנו אז את גלגלי המהפכה, שהובילה את לנין לשלטון. רובם סירבו להתנצר, אבל הסתירו את יהדותם ואימצו לעצמם שמות רוסיים. (ניסיתי לברר עם כמה מחברי יוצאימ רוסיה את משמעות המילה זינובייב ברוסית, ולא קיבלתי מענה משכנע, מלא).
כך הפך היהודי צבי-הירש אפלבאום לגריגורי זינובייב. ולייבל'ה-יהודל'ה ברונשטיין היה ללב טרוצקי, מייסדו ומפקדו הראשון של הצבא האדום. לייבל-יהודה רוזנפלד הפך לחבר הפוליטביורו לב קאמנייב, ראש המדינה הסובייטית הראשון, מייסד הפוליטביורו ב-1919 והיו"ר שלו בשנים 1924-1923. צבי-הירש בריליאנט היה לגריגורי סוקולניקוב, ממנהיגי המהפכה הבולשביקית, שהציל אלפים ממוות ברעב בתקופת מלחמת האזרחים, בהיותו קומיסר האוצר העממי.
והיו בין המהפכנים יהודים ששימרו את שמם, אך גם הם פנו עורף למורשת אבות, ובהם בכירי הוועד המרכזי הראשון, המייסד, של המפלגה הקומוניסטית הרוסית: יעקב סוורדלוב, הנשיא השני של רוסיה הסובייטית והשני ממוצא יהודי בתפקיד זה; מויסיי (משה) אוריצקי, ראש הצ'קה (המשטרה החשאית) בפטרוגרד; הרופא היהודי ד"ר אדולף יופה, יד ימינו של טרוצקי; ואחרים.
בנוסף לששת היהודים הבכירים בוועד המרכזי הראשון (מבין 21 חברים), פעלו בוועד המרכזי גם גויים בעלי זיקה מסויימת ליהדות. למשל ניקולאי בוכארין, מחשובי התיאורטיקנים של המרקסיזם, אמנם גוי גמור, אך נישא ליהודיה כשרה, אנה לוריא, נכדתו של הרב מקייב רבי שלמה זלמן לוריא.
3. ההצטרפות למהפכה לא היתה נחלתם של כל יהודי רוסיה. להיפך, מרביתם הסתייגו, משום שלא האמינו שתושיעם ממצוקותיהם. אך במבט לאחור ניתן לקבוע ללא ספק, כי תרומתם של היהודים שכן הצטרפו למהפכנים, היתה מכרעת לניצחון הקומוניסטים האדומים על פני מתנגדיהם מן 'הארמיה הלבנה' ושאר הארגונים והיחידות החמושות שקמו נגדם. לפחות שלושה משברים חמורים – בקיץ 1916, בסתיו 1919 ובאביב 1921 - איימו להקריס את המשטר הסובייטי החדש שהיה תלוי על חוט השערה, עד שקם היהודי טרוצקי והכריע את הכף להצלתו.
ולמרות תרומתם המכרעת של היהודים שבשכלם ודמם שימנו את גלגלי המהפכה (ורובם חוסלו בימי 'הטיהורים הגדולים' של סטאלין רוצח ההמונים, שבגד מתוך פראנויה חולנית בחבריו המייסדים), לא נושעו המוני יהודי רוסיה ממצוקתם, וסביר יותר שמצבם הכללי, ובוודאי היהודי, אף הוחמר.
4. עצם השתתפותם של יהודים בצמרת המהפכנית, ותרומתם המכרעת לניצחון שהושג בדי עמל ובמהלכים עקובים מדם, על שושלת הצאר האנטישמית, סיפקו ליהודים סיפורים של נחת שהפכו לפולקלור מקומי, כמעט עד ימינו.
הנה שניים מהם. יהודי רוסיה התבדחו על חשבונו של טרוצקי וסיפרו שכשאביו שומר המצוות הגיע יום אחד מכפרו הנידח למוסקבה ונפגש עם בנו, ביקש האב להבין איך וכיצד הוא מתפרנס. "איפה אתה עובד, לייבל'ה", תהה האב באזני הבן יקיר שלו. "בוא תראה", השיב טרוצקי ונטל את אביו להתארח בפוליטביורו (הוועד המרכזי) של המפלגה. שם הציג את 'שותפיו לעבודה' כך: "האדם הזה הוא צבי-הירש אפלבאום וכמובן יהודי; זה לייבל-יהודה רוזנפלד – יהודי; זה צבי-הירש בריליאנט – יהודי", וסיכם: "בקיצור כולם כאן יהודים, ורק האיש עם הזקן המחודד לסנטרו, שיושב בראש השולחן, ושמו לנין, הוא גוי, אבל על שמו רשומה כל הפירמה". (על פי חוקי ההתנכלות ליהודים, שהנהיג הצאר בימי טרום המהפכה, נאסר על יהודים לקיים עסקים משל עצמם והיה עליהם לרשום את עסקיהם על שמו של גוי כלשהו).
סיפור שני מספר, שהיהודים בפוליטביורו, כולם פורקי עול תורה ומצוות, לא התנתקו לגמרי משורשיהם, וכשאצל אחד מהם חל יום ה'יארצייט' לאחד מיקיריו, נתבקש לנין לצאת החוצה לכמה דקות, כדי שהיהודים יוכלו לחטוף תפילת מנחה ולקנח בקדיש לעילוי נשמת המנוח...
5. אף שמשקלם של היהודים ברוסיה בקרב האוכלוסיה הכללית היה פחות מ- 4% בלבד, נמנו 30% יהודים בין ראשי הבולשביקים. הסחף היהודי לטובת הבולשביקים, נבע מתוך יאוש מר שנולד בשל הטלתם בידי הצאר האולטרא-אנטישמי לתחתית המידרג החברתי, עם הגבלות אכזריות על תחומי עיסוקם ותחומי מגוריהם ו'נומרוס קלאוזוס' באוניברסיטאות. שנים לפני שקם היטלר ימ"ש, הופלו היהודים לרעה כמעט בכל תחום, ודמם נחשב הפקר. כבר אז היה מעמדם כצאן לטבח. ממשלת הצאר אפילו עודדה פרעות שהתירו דמם של היהודים חסרי מגן, תחת הסיסמה הנואלת: 'הכה ביהודים והצל את רוסיה'.
לא פעם הממשלה עצמה עמדה מאחורי הפוגרומיסטים, והעמידה לרשותם סיוע צבאי ומשטרתי. המשטרה החשאית של הצאר היתה זו שהמציאה את הפרוטוקולים של זקני ציון, להכפשת היהדות בעולם כולו. התנכלויות אומללות אלה, לצד העוני המשווע וחרפת הרעב, הסלילו לחיק המהפכנים יהודים, שהוקסמו מחזון העתיד של המהפכה: 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה'. היהודים היו הראשונים שציפו לחורבנו של העולם הישן, של שושלת הצארים האנטישמים, של האיבה הנוראה של האוכלוסיה כלפיהם. היהודים ציפו לתיקון עולם והצטרפו ברצון למסדר מתקני העולם שנראה זמין להם באותה עת ומוכן ברצון לחבק אותם – מהפכני אוקטובר.
6. חזרה לזינובייב, מראשוני המהפכנים בשירות לנין. הוא נתמנה לנשיא הקומינטרן וכיהן בתפקיד עד 1926. לאחר מות לנין (1924) נמנה עם השלישייה המובילה של ההנהגה, יחד עם סטלין הגרוזיני וקאמנייב היהודי. ואולם, במהלך השתלטות סטלין על ההנהגה, סר חינו בעיני העריץ, מגדולי רוצחי ההמונים בהיסטוריה, כפי שסר חינם של רבים אחרים מאבות המהפכה. זינובייב היהודי הועמד לדין באשמת 'פעילות קונטר-רבולוציונית', ונדון ל-10 שנות מאסר. זה לא הספיק לסטלין וב1935 הועמד זינובייב לדין נוסף והפעם נדון למוות. גזר הדין בוצע ב-1936. רק ב-1988 טוהר שמו.
כמאמר הפתגם (שהמצאתי זה עתה): המהפכה מְכַלָּה את מחולליה.
(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')