על פי תורת הקבלה חודש טבת הוא חודש מיוחד לעבודה אישיותית על מידת הכעס. חודש טבת הוא שיא החורף; מזג אויר קודר; לילות ארוכים; שגרה שוחקת (סוף שנת מס...) ועוד הרבה סיבות לכעוס. גם ברמה הציבורית אנו רואים שיש הרבה כעס.
הבעיה בכעס איננה הביקורת שמובעת בו; הבעיה היא אובדן השליטה ותחושת הכאוס. ביקורת בונה מכונה בלשון חכמים "קפידה". להקפיד מהשורש ק.פ.ד, היינו לחתוך ("קפד ראשו"). כאשר אדם מקפיד, כלומר "חותך" ומגדיר באופן מדויק על מה הביקורת שלו זוהי שליטה במידת הכעס.
כאשר אדם מתכחש ומבקר באופן תמידי (!) את המציאות, מזלזל בציבור, קורא למרי אזרחי ולשבירת כלים– סימן שישנה אצלו איזשהיא בעיה לא-פתורה והוא פורק אותה על העולם. לא טוב לא עם עצמו לכן הוא מסביר כל הזמן – בין אם הוא בשלטון ובין אם לא בשלטון – למה לא טוב במדינה.
קראתי הבוקר מספר שורות בכתבי הרב קוק, שורות שנכתבו לפני כמאה שנים אך נדמה שהן מתארות במדויק את השבוע האחרון: "כשרואים אנו איזו כתה או מפלגה מדברת תמיד את דבריה בכעס, הרי לנו סימן, שאין לה דעת, שאין לה תוכן במה למלא את הריקניות שבה, והיא כועסת על עצמה באמת, אלא שהאגואיזם בא ומכריח אותה להטיל את הארס של כעסה על אחרים" (אורות הקודש ג, רמג).
זהו עיקרון נכון גם בחיים האישיים.