בימים אלו מתחילים להגיע תשובות הקבלה של הישיבות והאולפנות כאשר שוב ושוב אנחנו נתקלים בתופעה המוכרת של נערים ונערות שצריכים להצטייד בשפכטל שיעזור להם לגרד את רסיסי הדימוי העצמי שלהם שמרוח על כביש האספלט שמוביל לאולפנה ולישיבה
לא אכנס כאן לשאלת האפקטיביות של מנגנון הקבלה הנוכחי והאם ישנה בכל זאת דרך לתעדף את המנגנון בצורה כזו שיפחית את הצער ועגמת הנפש שנגרמים בכל שנה לאלפי ילדים וילדות בעצם הדחייה אבל אין ספק שמשהו כאן מצריך חשיבה מחודשת.
השבוע שיתפה אותי אישה שחזתה בכאב אך נכדתה מתפוררת למול מכתב סירוב שאימת אותה למול ההשלכות החברתיות הברורות:
שנה הבאה היא תאלץ ללמוד במנותק מחברות הילדות שלה היות והיא הבת היחידה שלא התקבלה.
לאחר מכן המשיכה אותה אישה וכתבה לי שלפני יותר מעשרים שנה שימשה בתור מזכירה של ראש אולפנה שבינתיים נפטר כבר ואותו ראש אולפנה היה נוהג ליצור קשר אם באמצעות הטלפון או דרך מכתב לכלל התלמידות שלא התקבלו היות ודמעותיהן נגעו בו במיוחד והיה חשוב לו להשפיע על מצבם הריגשי.
במקום מכתב סירוב שנלקח מפס ייצור תעשייתי ונשלח ככה לעשרות תלמידות, יחס אישי ואכפתיות של ראש האולפנה שהראה ולימד אותנו שזו אומנות גדולה לכשעצמה לדעת לסרב ולדחות נשמות יקרות ובכל זאת לשמור על כבודם.
וכאן המקום שוב להזכיר את תפקידם האקוטי של ההורים בתיווך הדחייה ותחושת הכישלון לילדים שלהם.
בהסבר שדחייה אינה אלא הזדמנות שניתנת לנו בדרך לכבישת היעד מחדש. והחיים כמו החיים, מלאים וגדושים בדחיות ואכזבות והעיקר לא להתפחד כלל.
ואם תרצו, הנה בכל זאת השיעור לחיים שאותם בנות למדו מאותה אולפנה שלא קיבלה אותם.
שיעור לחיים על הדרך להסתכל על כישלונות שווה זהב.