המחלוקת סביב שולחן הממשלה, בין שר הבטחון גלנט, לשר במשרדו, סמוטריץ', סביב העברת "הסמכויות האזרחיות" ביו"ש, לידי סמוטריץ', מספקת הזדמנות טובה לבחון לעומק את שאלת ההתייחסות לעתיד "השטחים", בציבוריות הישראלית .
מן העבר האחד, עומד מחנה השמאל, איתן בעמדתו, כי המשך השליטה של מדינת ישראל, על שלושה מיליון פלסטינאים ביהודה ושומרון (וזה לא באמת משנה אם המספר נמוך יותר), מהווה אסון דמוגרפי, פגיעה בעתידה היהודי של מדינת ישראל, השחתת צה"ל, מוקד קבוע לחיכוך עם בעלות בריתנו ובעיקר ארה"ב ותוביל להיות מדינת ישראל מדינת אפרטהייד. משהו בסגנון דרום אפריקה של שנות ה 80 של המאה הקודמת. חלום רע ורחוק שאף אחד לא רוצה בו.
הנביא ואולי אף המבשר של עמדה זו, היה פרופ' ישעיהו לייבוביץ, שמייד לאחר שחרור יהודה ושומרון וירושלים במלחמת ששת הימים, קרא לנסיגה חד צדדית מכל השטחים, שאם לא כן המשמעות תהיה לדידו: "חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם - היהודי והערבי כאחד".
והיו אפילו מי שייחסו לבן גוריון (ככל הנראה בטעות!) את האמירה שאם ישראל לא תיסוג מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, היא תיהפך למדינת אפרטהייד.
תפיסה זו, קנתה לה שביתה, בקרב הנהגת המדינה והציבוריות הישראלית, הובילה לניסיון לפתרון הסכסוך, בדמות "הסכמי אוסלו", נסיגת ישראל מכל רצועת עזה מצפון השומרון ואזור יריחו ופינוי היישובים משם. הקמת הרשות הפלסטינית, כתשתית למדינה הפלסטינאית שבדרך, בצד הקפאת הבניה ואי הקמת יישובים חדשים ברחבי יהודה ושומרון – הקפאה שלמעשה נמשכת מאז שנות ה 90 של המאה הקודמת, שכן מאז לא הוקם שום יישוב חדש ביו"ש (למעט "עמיחי" למפוני עמונה). המשכה ב"יוזמת ז'נבה" ושיאה כנראה ב"נאום בר אילן" המפורסם של מנהיג מחנה הימין, ראש הממשלה בנימין נתניהו (בחודש יוני 2009), ובאמירתו הידועה: "שתי מדינות לשני עמים". מן האמירה ולמעשה מהנאום כולו, לא חזר בו נתניהו עד עצם היום הזה.
המחנה הימני אידאולוגי, חותר להכרעת הסכסוך ישראלי פלסטיני. לדידו, עם ישראל זכאי ואף מוכרח לשבת בכל חלקי ארץ ישראל, מהים ועד לירדן (ויש שיאמרו אף מעבר לכך), וזאת כחלק מההבטחת בורא עולם, לאבות האומה. התפיסה הימנית היא ביסודה דתית – פונדמנטליסטית וניזונה מכתבי הקודש, חזון הנביאים והכמיהה ההיסטורית של עם ישראל לשוב לכל חלקי מולדתו. היא משלבת עמדה תאולוגית נוקשה וברורה, בצד מעשיות חיונית בדמות, הקמת יישובים, כיבוש הארץ, עבודה חקלאית וסילוק כל מכשול מהגשמת החזון בו הם מאמינים.
לא מפתיע אפוא שאחד מגדולי האבות האידאולוגיים שלה, הרב צבי יהודה קוק טבע את המונח: "על יהודה ושומרון תהיה מלחמה". גישה זו ודומותיה, מכריחה עמדה חד משמעית כנגד כל פינוי של פיסת אדמת ארץ ישראל ולו מטעמים טקטיים, או מקומיים, וכמובן לא ראתה כלל צורך בהתחשבות בתושבים הערבים של הארץ ובלשונו של הרב צבי יהודה קוק: "יש לעקור מן השורש הזה את הרקבון, החולניות והחולשה של התחשבות בגויים."
לא לפלא שאף בתפיסתו של השר בצלאל סמוטריץ' הוא מדבר בלשון הכרעה והכנעה. הכנעת הרגש הלאומי הפלסטיני (ככל שהוא בכלל קיים), משום שבאין כזה רגש וביטוי מעשי שלו, אין סיבה לסכסוך. והכרעה, בנוסח המוכר של המדרש החז"לי אודות כיבוש הארץ ע"י יהושע בן נון; "הרוצה ללכת יילך, הרוצה להשלים ישלים והרוצה להילחם ילחם". גם הבוחרים להישאר, יהיו במעמד של גר תושב, נעדרי זכויות אזרח שוות ומעמד לאומי כלשהוא.
בתווך, מצויים רוב מניין ובניין עמך ישראל. עדת המכילים. כאלה שמחד, שחרור ירושלים וחבלי מולדת היסטוריים ביהודה ובשומרון, מרגשים אותם. ומאידך, נסיעה לביקור לא הכרחי בשילה הקדומה או בקברי האבות בחברון, נראית להם דבר בלתי ריאלי, ומעבר להרי החושך.
הם תומכים פאסיביים במפעל ההתיישבות, בצד הבנתם בצורך בהסדרה אל מול הפלסטינים. מחבבים את המתנחלים כאנשים מגשימי חזון (שאולי מזכירים להם את מה שהם בעיקר לא), אך נרתעים מהאידיאולוגיה הקיצונית ואף המשיחית שלהם.
מפלגת ה"מכילים", נרתעת מהדימוי האפרטהיידי שעלולה ישיבה ממושכת ב"שטחים" לחולל, ומשום כך רובם תמכו בנסיגה מרצועת עזה ולא מתנגדים לפינוי מאחז "לא חוקי", כגון אור החיים מן הימים האחרונים.
להבנתם, העיסוק הדקדקני בשאלות הבנייה הפלסטינית הלא חוקית בשטחי C או מי יהיה השר האחראי למתפ"ש ("מה זה בכלל", יתמהו רובם), לא כל כך נוגע להם. הם הרי לא גרים ב"שטחים" וזו שאלה מדינית רחוקה ולא רלבנטית עבורם.
וכאן בדיוק קבור הכלב.
אין ולא תהיה יכולת לאף אחת מגישות הקיצון, קרי: המאמינים בהכרעה והדוגלים בהיפרדות טוטאלית, לקבוע עובדות בשטח, מבלי שהמסה הקריטית הזו – עדת המכילים – תשוכנע בשכנוע עמוק ופנימי, לדבוק באחת מגישות אלה.
ולכן ובינתיים ומזה למעלה מ 55 שנים, מאז מלחמת ששת הימים, אנחנו כולנו, היינו: הציבוריות הישראלית בעיקר מתנהלים ב"גם וגם", פוסחים על שתי הסעיפים.
העדות לכך ברורה, ב"שטחים" מתגוררים כ 550,000 יהודים, בנוסף לכ-300,000 שגרים בשכונות שמעבר לקו הירוק בירושלים. קצב הגידול לא פוחת וההיאחזות היא בכל מרחבי השטח.
בצד זאת, ניסיונות להסדרה מול הפלסטינים, התקבלו בעיקרם בברכה על ידי הציבוריות הישראלית, ותמורת הסדרי שלום אמיתיים ושל קבע, מרבית הישראלים יהיו מוכנים לוותר על חלקים לא מבוטלים של "השטחים".
אמנם, הגיע זמן הכרעה. אך טרם הכרעה מדינית או צבאית מוכתבת מראש ע"י פוליטיקאים, נדמה שיש להכשיר את הלבבות של רוב עמך בית ישראל ולחבר אותם פיסית (באמצעות סיורים וביקורים, כבישי רוחב ורכבות והרחבת הבנייה לכולם) ונפשית וגנטית תרבותית, אל חבלי המולדת הללו. באופן ש"הקו הירוק" יבוטל תודעתית, והזרות בהתייחסות ל"שטחים", תעלם.
או אז, ניתן יהיה לממש את ההכרעה המיוחלת, ברוח חזון הנביאים: "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם".
הכותב הוא עו"ד ממנהלי הפורום להגנה על אדמות מדינת ישראל, באיזור אפרת וגוש עציון