ברכה כשהשתחרר מבית חולים
בליל הסדר האחרון הרב דרוקמן היה מאושפז ומיד לאחריו התפתח דיון האם תהיה הקבלת פני רבו כבכל שנה או שמא לא ובכל אופן התחושה הכללית הייתה שכדאי לבוא להיפרד. החלטתי לבוא לבקרו בהקבלת פני רבו ואלי הצטרפה בתי שמאוד רצתה לבוא. אלא שהחדר היה מפוצץ, הגיעו מלא אנשים שהיו בתחושה שהם באים להיפרד והרב מצידו היה נראה מאוד מאוד חלוש, הולך ודועך, אך עדיין התאמץ לברך כל אחד.
בשלב מסויים הגיע התור שלי, קיבלתי ברכה בצורה בלתי רגילה, אך לבסוף שאלתי אם הבת שלי יכולה להיכנס שהרב יברך גם אותה שהגיעה מרחוק, אלא שאז הרב אמר: 'בירכתי את כולכם, כולם מבורכים', הרב כמעט נרדם, אך לי לא היה נעים ממנה שהרי נסעה את כל הדרך. ואז קרה השינוי המדהים בעלילה, בחור משיעור ב' שאל את הרב אם הוא יכול לשאול שאלה על שיעור מלפני שבועיים, באותה שנייה הרב התעורר והתנער, לקח את המיקרופון בידו והעביר שיעור במשך דקות ארוכות, התורה נסכה בו כוחות, לא יאומן היה לראות את התופעה עד כמה המחויבות למסירת התורה הזרימה בו כוחות חדשים, מי שהיה מקודם ומי שעכשיו זה ממש לא היה אותו בן אדם.
כיוון שראיתי שהרב התמלא בכוחות הרהבתי עוז ושאלתי שוב: הבת שלי הגיע להתברך, והרב מצידו הגיב בשיא החיוניות כמעט בצעקה: "בוודאי, בוודאי מגיע לה שתיכנס" ובירך אותה ברכה כל כך לבבית שלא תשכח כל החיים, וכמה חודשים לאחר מכן נהייתה קומונרית, אולי בזכות זה.
בקשות כלל ישראליות
בישיבת אור עציון בה למדתי היה לוח מודעות שבו כל פעם נתלו מודעות עם בקשות יותר הזויות מהקודמות, קרי בקשות כלל ישראליות שהישיבה צריכה להענות אליהם בהוראת ראש הישיבה: 'בהוראת ראש הישיבה לסניף עולים בחצור הגלילית דרושים 8 בחורים לשבת', 'לגבעה פלונית דרושים לשבת כמה בחורים שישלימו מניין' ועוד ועוד.
לרוב זה היה מתמלא אבל אם זה לא היה כך, הרב היה קורא לאחד השיעורים ותובע מהם: 'צריכים אותנו ואנחנו לא נענים?!'. זכורני במיוחד פתק אחד בו היה כתוב שצריכים 6 מתנדבים להלוויה במשואות יצחק ליהודי ערירי ללא משפחה, רשמתי את עצמי, ובאמת התקשרו ב-1 בלילה לקרוא לנו. אלא שהארון קבורה היה מפח דק כדי שיהיה שמור בתא מטען במטוס, וכדי לפתוח אותו, היה צריך שנעזור לחברא קדישא. וכך, מצאנו את עצמנו, בחורים משיעור א', נותנים מכות לארון קבורה בשעה 1 בלילה.
הנקודה של השליחות הייתה במהות של הישיבה, קבוצות מהישיבה הלכו באותה תקופה להקים מקומות כמו ישיבת עתניאל וכולל האידרא, ובכלל, בכל שנה כמעט כל שיעור א' וב היו מתנדבים בשבת ארגון להיות שליחים או מלווים של שליחים בסניפי בני עקיבא. מי שגדל באור עציון היה לו את העניין של השליחות.
טלפון ב-3 בלילה
מניח שאת הסיפור שאני אספר, אלפי אנשים גם יכולים לספר: בסוף שמינית קיבלתי צו גיוס האומר שאני צריך להתגייס בעוד שלושה שבועות, ולפי הבירורים שעשיתי היחידי שיכול היה לחלץ אותי זה הרב דרוקמן.
התקשרתי ב-10 בלילה, והרב מצידו: אני באמצע שיעור, תתקשר אחרי 12, וב-12 – תתקשר אחרי 1 אני יושב עם מישהו, ולאחר מכן, 'מצטער תתקשר אחרי 2', וב-2 ורבע אמר ש'אפשר להתקשר כל הלילה', הייתי ממש נבוך להתקשר בשעה כל כך מאוחרת והחלטתי לנסות מחר, וכך אותו ריטואל חזר בדיוק גם ביום שלמחרת שוב מצאתי את עצמי ב2:30 בלילה לא מעיז להתקשר, לאחר כמה ימים הבנתי שאם לא אתקשר ב3 בלילה אני מגוייס.
הבנתי כי הגלגל יחזור על עצמו, ואכן כך עשיתי, וכבר בצלצול הראשון הרב ענה, רשם את הבקשה ואמר שינסה לטפל. אחרי כמה ימים חזר שוב אותו הסיפור, דילגתי על כל השעות והתקשרתי בסביבות 3, ושוב, הרב ענה בצלצול הראשון. סוף הסיפור ב"ה שהרב התקשר ואמר: 'אלפי סליחות שלקח לי זמן לטפל', ואכן שיחרר אותי מצו הגיוס.
סירוב פקודה
הסיפור הכי מכונן שהיה לי באור עציון היה בשיעור א' שלי באור עציון סביב הפולמוס על סירוב פקודה. באותה שנה הנושא של סירוב פקודה היה הנושא הכי עירני והכי קרע את הציבור שנחלק לממלכתי או לא ממלכתי, כן לסרב או לא לסרב, המון דיונים ציבוריים בפרט בישיבות ובמכינות, וגם אצלנו, אמרו שהרב דרוקמן ימסור שיעור על הנושא במוצ"ש ב-10 וחצי בשיעורו הקבוע שעוסק בענייני דיומא.
כבר בשיעור הראשון הבנו שבשיעור זה לא תהיה הכרעה. את השיעור הראשון העביר הרב על ערכו של הצבא, גדוש במקורות כדרכו, הוא הסביר מה המשמעות של צבא ומה המשמעות ביחס לשואה ולדוד המלך, הרב אפילו בכה תוך שהוא מסביר מה זה צבא, כמה אסור לפגוע בו וכמה הוא קודש קודשים. אחרי השיעור חשבנו במאה אחוז שהוא יפסוק שאסור לסרב פקודה.
השיעור השני עסק מה זה תורת ישראל וארץ ישראל, ושוב, הרב בכה על הכוונה לפנות את חברון תוך שהוא הסביר כמה חשיבות יש לכל נקודה בארץ ישראל וכשם שאי אפשר להחסיר אות מהתורה, כך אי אפשר לוותר על אף חלק מארץ ישראל, לאחר השיעור הזה היה ברור שהוא יגיד שחייבים לסרב פקודה.
והשיעור השלישי והמעניין מכולם עסק בהתנגשות ביניהם, שיעור שמאוד הרשים אותי כי היו כאלה שהערך החשוב אצלם היה הצבא והממלכה והערך השני נדחה מפניהם והיו שהערך של התורה גבר על המדינה. אצל הרב דרוקמן הוא לא יכל לוותר על שום דבר, הכל אצלו שוקל משקל אין סופי, ולכן בסוף הוא הכריע שאסור להכריע. כלומר אסור לפנות ואסור לסרב. הרב אמר שצריך ללכת למפקד 'כמו שאם היתה נשברת לך היד, הוא לא היה מבקש ממך לעשות, כך גם כאן, תגיד לו שהלב שלך שבור, אי אפשר בשום פנים ואופן לוותר על הלכידות של הצבא ועם ישראל, ובמקביל אי אפשר לוותר על מצוות ישוב ארץ ישראל ושמיעה בקול התורה".
וזה מאוד מאפיין את הרב דרוקמן. יש אנשים טועים וחושבים שברב דרוקמן היה עניין של פשרנות, להפך, אני חוויתי 'יקוב הדין את ההר', הכול על פי התורה ובשלמות ללא וויתור, התביעה העצמית של הרב דרוקמן גם מעצמו ומהתלמידים היא אין סופית. שמעתי מאחד הנכדים ששימש אותו בתקופה האחרונה שבזמן שהרב היה ממש חולה שיש בו סכנה, הוא לא הסכים לאכול דקה לפני שעברו שש שעות שלמות בין בשר לחלב, והמשיך לקום שעה לפני תפילה כדי לומר קורבנות, למרות שהוא לא היה בכוחותיו.