ההתנגדות לרפורמה המשפטית שמוביל השר יריב לוין מקבלת בזמן האחרון טוויסט כלכלי. וכך אנו נעים ממחאת הטייסים למחאת ההייטקיסטים ועד למכתב הכלכלנים מן הימים האחרונים, בו נאמרו בין השאר הדברים הבאים: "הפגיעה ביכולת הממשלה וחברות במגזר העסקי לגייס מקורות מימון תוביל לירידה בהיקף ההשקעות, וזו תפגע בראש ובראשונה בענף ההייטק הישראלי, קטר הצמיחה של המשק..."
כבר העיתונאי סבר פלוצקר, (שלא נחשד בתמיכה במדיניות הממשלה הנוכחית), טען השבוע במאמרו "זו לא הכלכלה" ש"אין שום בסיס לטענה שהמהפכה המשפטית לבדה תוביל לפגיעה בכלכלה של מדינת ישראל". את דבריו נימק בשלושה טיעונים עיקריים שדי בכל אחד מהם להפריך את האיומים והתחזיות הקודרות שעולים מדברי כל חותמי העצומות שמבקשות לפקוח את עיניי העם, בעוד עיניהם – לפחות אליבא דסבר פלוצקר – עצומות.
וכך כתב בין השאר בדבריו: "האזהרה מפני בריחת הכסף מתאימה למדינה במצבה של לבנון, לא של ישראל, שלה, כאמור, עודפי ענק של מטבע חוץ".
בתוך הקלחת הפוליטית-כלכלית הזאת, בה מתגלה שוב, ולא בפעם הראשונה, שיש מי שמוכנים, לשבור את הכלים ולהוציא את דיבת ישראל רעה אל מול אומות העולם, היתה חסרה לי אמירה שאפילו הצד הימני במפה לא ביטא. אמירה ערכית שתמציתה הוא – יש דברים חשובים יותר מכסף. ברור שאם אתה יכול להסביר שטיעון היריב שגוי מעיקרו – אין טוב מזה, אך היעדר האמירה שיש דברים שצריך לעשות גם אם נצטרך לשלם עליהם בטווח הקצר מחיר כלכלי, ביטאה, כך נדמה לי, אובדן ערכי שהחברה בישראל מתמודדת איתו בשנים האחרונות ושהשתלבה השבוע עם אובדן אחר.
האידיאל המשולש
השבוע הלך לעולמו איש יקר ורב פעלים, ההיסטוריון ואיש החינוך ד"ר צבי צמרת, והוא בן 78. צמרת שימש מנכ"ל יד בן צבי והיה יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. צמרת היה איש ציוני וערכי שכאב מאוד את ההתדרדרות הערכית בדור הנוכחי. בתוך קובץ המאמרים "דרך שיבור לו האדם", שיצאה לפני כמה שנים על ידי הגרעינים התורניים לזכרו של ש"י תובל, כתב מאמר מכונן בשם "לא רעב ללחם ולא צמא לכסף" בו כתב על ערך ההסתפקות במועט כפי שהתבטא בחייהם של החלוצים בעליות הראשונות.
וכך חתם את מאמרו: "מדינת ישראל נבנתה בידי אנשים שחיו בוויתור מתמיד על מותרות. הוויתור לא נבע מתוך בוז לחיים, אלא מתוך אהבה ולהט אל העם והארץ. בימינו נדמה לפעמים כי בדור האחרון התהפכו היוצרות. רדיפת הבצע אוכלת חלקות רבות וטובות... במחצית השנייה של המאה העשרים, אורח החיים החומרני האמריקאי, הקפיטליזם האכזרי, היה לחלומם של רבים. לא מעטים בתוכנו, כולל כמה ממנהיגינו, החלו למדוד זה את זה – ואת עצמם – על פי מידת עושרם. יותר ויותר החלו לנהות אחר האידיאל המושלש: להתעשר, להתעשר, להתעשר...".
"פני הדור כפני מנהיגיו. בימים עברו, רבים ממנהגינו התאפיינו בצניעות והתהדרו בהסתפקותם במועט. עתה, לדאבון לב, אצל לא מעטים מהם פסקה הבושה והם החלו מתחרים ביניהם למי יש תדמית נוצצת ובולטת יותר: מי גר במגדל גבוה יותר, מי נוסע במכונית מנקרת עיניים יותר, מי בעל חפצים מסנוורים יותר"
"אנו – וקודמים לכל מנהיגינו – חייבים לעודד את העשייה האנטי חומרנית. על כולנו מוטל לחזור ולאמץ את עשרת הדיברות, שהם יסוד קיומנו. עתידנו וביטחוננו קשורים במידה לא מועטה בציות לדיבר האחרון, "לא תחמוד", שדומה כי בשנים האחרונות, הן בציבורים דתיים והן בציבורים לא-דתיים, רבים מדי מתעלמים ממנו".
וכמו תמיד, כבר היו דברים מעולם, ואפילו פרשת השבוע מספרת על כרוניקה דומה.
שווה את המחיר
בתוך פסוק תמים למראה, מיד לאחר קריעת ים סוף, מופיע רמז להתדרדרות ערכית של בני ישראל: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף..." (שמות טו, כב). מדוע משה רבנו צריך להסיע את ישראל? רש"י משיב לתמיהתנו: "הִסִּיעָן בְּעַל כָּרְחָם, שֶׁעִטְּרוּ מִצְרַיִם אֶת סוּסֵיהֶם בְּתַכְשִׁיטֵי זָהָב וָכֶסֶף וַאֲבָנִים טוֹבוֹת, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מוֹצְאִין אוֹתָן בַּיָּם... לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לְהַסִּיעָן בְּעַל כָּרְחָם".
לדברי רש"י מוסיף בעל ה"כלי יקר" רובד פסיכולוגי עמוק נוסף: "והיה משה מתירא פן ריבוי העושר יביאם לידי חטא, ומעשה העגל יוכיח כי רוב זהב שהושפע להם היה סבת עשייתו על כן הסיעם בעל כרחם, ועוד חשב משה שריבוי העושר יהיה סבה לשלא יהיו ראויין לקבל התורה, כי התורה והעושר בורחים זה מזה והם כצרות זו לזו כמ"ש (תהלים קיט עא) טוב לי כי עוניתי למען אלמד חקיך. על כן הסיעם בעל כרחם".
שפע חומרי עלול לגרום לקריסה ערכית. אין הדבר מחויב אך כאשר הכסף הופך לפרמטר לקדם או לא לקדם תהליכים הנחוצים למען התנהלות ערכית וישרה יותר, הרי שהדבר מהווה ערעור בעולם הערכים. המהפכה הדמוקרטית של השר לוין נחוצה לנו ולמערכת המשפט בישראל כאוויר לנשימה, וכפי הנראה היא לא תייצר שום סיכון כלכלי למדינה. אך גם אם הדבר היה עולה בסנקציות כלכליות של שונאי ישראל בעולם, הרי שבטווח הארוך, כך נדמה לי, הדבר היה שווה את המחיר.