ענפי זית

כשהתעוררתי, בבוקר ט"ו בשבט השבוע, שמעתי כמו רבים על אסון רעידת האדמה הנורא שפגע בטורקיה (ובסוריה). במהלך הימים שחלפו מאז, הולך ונחשף גודל האסון, היקף הפגיעות והנזקים שמן הסתם ילכו ויגדלו ככל שיעבור הזמן.

משלחת ישראלית של צה"ל כבר נשלחה לאזור האסון והשם שנבחר למבצע החילוץ וההצלה הוא 'ענפי זית'.

באחד ההסכתים ('פודקאטס') שעסקו בנושא, דובר על רעידת האדמה הגדולה שפגעה בטורקיה לפני כעשרים וארבע שנים, בשנת התשנ"ט (1999). באותה רעידה נהרגו, ככל הידוע לנו עד היום, למעלה מ-17,000, בני אדם ועוד למעלה מ-48,000 פצועים וכ-600,000 איש נותרו ללא קורת גג. גם אז יצאה משלחת ישראלית של פיקוד העורף שזכתה להערכה רבה על פועלה.

מה שהתברר באותה רעידה הוא ש"הקבלנים, שזכו במכרזים לבניית בתי מגורים, חסכו בברזל, הם תוקצבו בכמות מסוימת של ברזל, לבניית יציקות הבטון הנדרשות לבניית בניינים, והם חסכו והשתמשו בכמות מסוימת של ברזל שנועדה לבניין אחד – לשכונה שלמה... כמובן שזה הביא לחיסכון במחיר. את ההפרש הם שלשלו לכיסים שלהם ובשעה שהמבנה אמור היה לעמוד בדרישת ההעמדה שלו, מול כוחות חיצוניים כגון רעידת אדמה, הבניינים הללו פשוט קרסו כמו בנייני קלפים... היתה אז זעקה ציבורית גדולה מאוד בטורקיה, שגרמה אפילו להפלת הממשלה".

שחיתות הקבלנים הובילה אז למחיר עצום בחיי אדם. הסיפור הזה הכה בי וגרם לי להרהר על הטבע האנושי. תאוות הבצע שהניעה את הקבלנים, הובילה בסופו של דבר, לפגיעה באופן עקיף ברבבות בני עמם. הסתכלות קצרת רואי שראתה לנגד עיניה את טובתה הנאתה האישית, הפכה בטווח הארוך לנזק מחריד ברמה הלאומית. ומנגד, סיפורה של המשלחת הישראלית, לצד עוד משלחות בעולם, שיוצאות, בתנאי מזג אוויר לא פשוטים, לבצע פעולות הצלה שאינן נוגעות למשלחות באופן אישי ולאומי. שני הצדדים האלה סייעו לי להבין נקודה עמוקה על החיים.

חשק וחפץ

בשנת התרע"ד (1914), בעודו תקוע באירופה בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כתב הרב קוק זצ"ל את פתגמי "מגד ירחים" לחודשי השנה. בפתגם לחודש שבט כתב: "חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, שעיקר תוקפו מובלט בעץ החרוב". בפתגם הקצר הזה גנוזה חוכמה עמוקה שהתחדדה אצלי בעקבות אסון רעידת האדמה ומשלחות החילוץ שיצאו בעקבותיו.

הרב קוק מבקש להצביע על ההבדל בין חשק לבין חפץ. החשק מבטא את הנטייה החומרית הפשוטה שמניעה את האדם לטעת עצים על מנת שיוכל ליהנות מן הפרי הטעים שיניבו. אין כל בעיה בחשק הזה אך הוא מבטא שאיפה מצומצמת שעוסקת בעיקר בטובת ההנאה האישית. כך ניתן להביט על מאווי בני האדם בעולם – כולם עוסקים בסופו של דבר בטובתם האישית ותו לא.

מעבר לחשק הזה, מגלה לנו הרב, מסתתרת שכבה עמוקה יותר, שכבת החפץ. החפץ הוא שאיפה עמוקה ועליונה שמפעמת בנשמת האדם, כאשר הוא משתחרר מן השכבה החומרנית-אינטרסנטית שמניעה אותו בדרך כלל. השכבה הזאת מניעה אותו לפעול לא רק למען עצמו אלא למען הכלל, למען המשפחה, העם וכל בני האדם. ובהתאמה לנושא נטיעת העצים – האדם מבקש להיטיב, לא רק לעצמו, אלא לדורות הבאים. ועץ החרוב הוא הביטוי הטהור של נטיעה שאיננה מניבה רווחים בטווח הקצר אלא רק בטווח הארוך.

על המר והמתוק

שכבת החפץ יכולה להגיע עד למה שהרב קוק הגדיר כגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל: "עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה..." (אורות ישראל א, ד).

החפץ של היות טוב לכל, איננו נובע מאינטרס צר ומוגבל של "תן לי ואתן לך" אלא של שותפות עמוקה, של ברית שאותה מבקש עם ישראל לאורך הדורות לבטא בחייו. ובלשונו של הרב יונתן זקס זצ"ל: "הברית מרחיבה את האופק שלנו מהאינטרס העצמי אל הטוב המשותף. אין רע באינטרס העצמי. הוא הכוח המניע את הכלכלה ואת הפוליטיקה, את השוק ואת המדינה. אך יש דברים שאי אפשר להשיג על בסיס אינטרס עצמי גרידא; דברים כגון אמון, ידידות, נאמנות ואהבה. הברית היא אפוא רעיון שבכוחו לשנות חיים ולשנות את העולם" (רעיונות משני-חיים עמ' 78-79).

החשק מבטא את האינטרס, החפץ את הברית. זהו גם ההבדל בין הפעולה האינטרסנטית של הקבלנים הטורקים לפני כשלושים שנה, לבין נכונות המשלחת הישראלית להתמסר למען נפגעי האסון, גם אם אינם מבני עמנו. מובן שניתן להסתכל גם על הפעולה הזאת בעיניים אינטרסנטיות ציניות, אך נדמה לי שהמניע העמוק של פעולת החילוץ איננו אינטרס צר אלא אינטרס עמוק ופנימי.

ואולי סמלי הדבר ששם המבצע הוא "ענפי זית". כדי להפיק את מתיקות הזית יש צורך בכתישה, במאמץ ובוויתור על רווחים בטווח הקצר. וכך כתב בעל ה"כלי יקר" על התורה: "שהתורה תחילתה מרה ונקראת תושיה שמתשת כחו של אדם, ורבותינו ז"ל אמרו למה נמשלה התורה לזית מה זית זה תחילתו מר וסופו מתוק אף דברי תורה כן..." (שמות טו, כג). מן השמן המר הזה בתחילתו, מהמאמץ והמסירות, בוקע בסופו של דבר אורה הטוב של המנורה, סמל המדינה, המאיר לעולם כולו.