לממשלת הימין הזו אין את הפריבילגיה לעשות עוד מאותו הדבר. לא נבחרתם כדי להמשיך באותה שיטה, להמשיך את טמינת הראש עמוק בחול, באותה שיטה נושנה וכושלת של הדבקת פלסטרים על גבי חתך עמוק בעורק הראשי.
נבחרתם כדי למחוק את הפרדיגמה החולנית שהשתלטה עלינו לפני כשלושים שנה, מאז החלו ימי אוסלו הארורים, את התפיסה כאילו אנחנו חיים בסוג של סכסוך ארוך מול הערבים, סכסוך ש'מנהלים בחכמה' או, גרוע מכך, 'מכילים'.
אנחנו עומדים מול אויב, ואת האויב לא מנצחים בפינצטה, באיטום או בהרס בתים. אויב מנצחים במלחמה, ולמלחמה כללים אחרים. במלחמה משמידים, לא מכילים. במלחמה רודפים את האויב עד חרמה, אותו ואת סייעניו, וכן, פוגעים לפעמים בסערת הקרב גם בחפים מפשע, כדי להכריע את האויב האכזר ולמנוע שפיכות דמים רבה עוד יותר. במלחמה אין 'פורעים', 'צעירים' ואפילו לא 'מחבלים'. יש לאום מול לאום - אויב רע ואכזר שצריך להשמיד, ולא אשוב עד כלותם.
רוצח הילדים בתחנת האוטובוס, הרוצח המתועב מנווה יעקב, זורקי האבנים ובקבוקי התבערה על משפחות תמימות בדרכים, נשים בהריון וזקנים – אף אחד מהם לא פעל לבד. ההתלהבות ברחוב, העידוד והשמחה לאחר כל דם יהודי שנשפך, ואזלת היד שלנו, זהו הדלק המניע את הרוצחים הערביים, ולא מאתמול – זו מלחמה ארוכה שהחלה אי שם בראשית המאה הקודמת, מלחמת לאום בלאום על הארץ הזו.
כל עוד נתחפר בעמדות ההגנה התודעתיות, במכבסת המילים ובתעשיית הנדוס התודעה, זה לא ייגמר. כל עוד לא נבין ונפנים שמלחמת העצמאות טרם הסתיימה, שמלחמת ששת הימים הייתה רק שלב חשוב בדרך אך לא הסוף, כל עוד נעצום עיניים מול המציאות המכה פעם אחר פעם, האור במקצה המנהרה יישאר שם ולא יתקדם.
כשהייתי בעזה כלוחם מבצע צוק איתן, איני זוכר שביקשנו רשות מבית המשפט לפני שהרסנו בתים עד היסוד. את שכונות הטרור בהן שהינו השארנו כשהן מזכירות פחות או יותר שכונות מוכות רעידת אדמה, במדד גבוה בסולם ריכטר. איני זוכר שירינו על מחבלים, מרחוק או מקרוב, בגובה ברכיים ומטה. וכן, במלחמה הזו נהרגו גם חפים מפשע, כי ככה זה עובד - כך היה גם בעופרת יצוקה או במלחמת לבנון ובכל מלחמות ישראל.
אם הממשלה תנחה, אם צה"ל יבין שתם העידן בו חייליו משמשים ביו"ש כמאבטחי צמתים ודרכים, ישליך לאחור את תפיסת המגננה, הבטונדות ואמצעי האלפ"ה, יחליף דיסקט לצבא נלחם – צבא שמשמיד את האויב – העניינים ייראו אחרת. אם הערבים יבינו שאנחנו רציניים – שתמו ימי בג"ץ ובצלם, שעם ישראל בא לכאן כדי להכריע, הדברים יראו שונה. זה תלוי בנו, ולא באף אחד אחר.
אנחנו לא רוצים לשמוע עוד מאותו דבר – לא רוצים לשמוע על איטום בתים, ולא על מבצעים 'מוצלחים' להריסת קומה בבניין, חודש או יותר אחרי פיגוע דמים. אנחנו לא מוכנים יותר לשמוע על זורקי אבנים ובקבוקי תבערה נגד משפחות או נגד חיילינו, שמגיבים נגדם, במקרה הטוב, ברימוני הלם וגז. אנחנו לא מוכנים יותר לשמוע על חודשים ארוכים שלוקחים כדי להרוס בית מסכן, או על מבצעים 'מיוחדים' בחשכת הלילה כדי להרוס בית. גם חיל האויר וחיל השריון, למי ששכח את קיומם – באים בהחלט בחשבון.
אנחנו לא מוכנים יותר לשמוע דיבורי דיבורים על הצעות לגירוש משפחות מחבלים. את החוק הזה היה צריך להעביר מזמן, וטרם הבאתם אותו אפילו לקריאה ראשונה. אנחנו יודעים ששום דבר לא קורה ברגע אחד, אבל בינתיים אנו לא מזהים שמשהו בשטח או בתודעה חשוב אפילו להשתנות – מדיניות צה"ל אותה מדיניות, לא נעשתה פעולה אחת ממשית בשדה החקיקה, והכל כרגיל, מפטירין על רצח יהודים בפוסטים כבאשתקד.
מלחמה אינה עונג, וגם לא צורך. היא חובה. חובת מדינה להילחם על שלום אזרחיה. חובת המדינה היהודית להכרית את אוייביה הקמים עליה, ובמלחמה – כמו במלחמה.