"יש עליך ארנק?" – בשאלה הזאת פתח העיתונאי רוני קובן את הריאיון עם השופט בדימוס אהרן ברק ששודר השבוע בתוכניתו "פגישה". "אני רוצה לראות אם השמועה ששמעתי עליך נכונה".
ברק שולף מארנקו פתק ישן בו כתוב במלואו "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", ואומר: "זה תמיד איתי". ואז שואל קובן: "ואת זה עכשיו שר המשפטים, יריב לוין..." וברק ממשיך: "את זה אי אפשר להפריד ממני". וקובן שואל שוב: "ומה אם שר המשפטים יבטל את החוק הזה?" וברק משיב: "לא, אני לא חושב. זה יהיה חור בליבה של האומה. זה אי אפשר לעשות".
האמוציות שגעשו השבוע סביב הרפורמה המשפטית המתהווה חרגו מכל נורמה ומכל פרופורציה. איומים במלחמת אחים הפכו למטבע לשון שבשגרה, וכעת התחרות היא רק על דרך המלחמה, או אם תרצו – הטקטיקה שלה. איך שלא נסביר את סערת הרגשות של מחנה השמאל לנוכח הרפורמה המתהווה, ברור מעל לכל ספק שהרפורמה הזאת נגעה במקום שאיש כבר שנים לא נגע.
ברצוני לשרטט אפוא בקצרה את מהות הוויכוח המתחולל כעת בעם ישראל – ויכוח עמוק ונוקב על צביונה של מדינת ישראל.
על מנת לעשות זאת, אבקש להעלות את דמותו של מי שהיה משנהו של אהרן ברק, ושבשבת הקרובה ימלאו עשור שנים לפטירתו: פרופ' מנחם אלון.
נשק לא קונבנציונלי
אהרן ברק ומנחם אלון ז"ל, מייצגים במידה רבה את שני הקצוות של תפיסת מקומו של המשפט ושל צביונו: ברק הוא אקטיביסט וליברל וממשיך להוביל את הקו הזה עד ימים אלה ממש, וכך גם תלמידיו וממשיכי דרכו. השופט אלון ז"ל היה מתון הרבה יותר והחשיב מאוד את המשפט העברי.
לפני כ-25 שנה, פורסם מאמר של אלון בעקבות שני פסקי דין שניתנו בבג"ץ, בו ביקר את עמיתו השופט ברק בשל עמדתו בתיק הידוע כ"פסק דין בבלי". המאמר התמקד בצו המוחלט שהוציא בית המשפט העליון, שבו ביטל את פסק הדין של בית הדין הרבני בעניין חלוקת הרכוש בין בני זוג.
לדברי ברק באותו פסק דין: "בכל נושא ועניין שאינו נמנה עם ענייני המעמד האישי במובנם הצר, דהיינו עצם הנישואין והגירושין, גם אם נכרכו בתביעת הגירושין, והם נתונים לסמכות שיפוטו של בית הדין הרבני, על בית הדין הרבני לדון בהם לפי המשפט האזרחי ולא לפי המשפט העברי".
השופט אלון חלק על דברי ברק ולא ראה בעין יפה את הניסיון לצמצם את סמכותם של בתי הדין הרבניים, ולהכפיפם לפסיקת בית המשפט האזרחי.
אלון טען שכל עניין הנדון בבית הדין הרבני, לרבות השאלה האזרחית, צריך להיות נידון על פי המשפט העברי, למעט עניינים שבהם מצויה הוראת חוק מיוחדת. השופט ברק דחה את דברי אלון בכותבו: "אימרות אלה בטעות יסודן, ומן הראוי הוא לסטות מהן".
וכך כתב השופט אלון בנוגע להתייחסותו של ברק לדבריו: "מהפכה חדשה באה לעולם. וכדרכה של מהפכה, הנשק הוא לא קונבנציונאלי. אמירות ופסיקות קודמות של בית המשפט העליון, שהן גוף פסק הדין ויסודו, נהפכות לאימרות אגב. ואם לא די בכך, הרי, כך נקבע, אימרות אלה בטעות יסודן, ומן הראוי לסטות מהן. שומר משפטו ירחק מהן!"
ובהמשך הוסיף אלון: "לבוא ולומר לשופט שכתב את פסק הדין, שדבריו נאמרו דרך אגב, כשברור ממה שכתוב ומודפס, שלא כך הדבר, זו בוודאי אינה מסמכותו הראויה של שופט. לדעתי, עם כל הכבוד, מוטב לומר בגלוי כי הכוונה היא לשנות סדרי בראשית ולהפוך את הקערה על פיה, מאשר להציג את הדברים כך שפסיקה ברורה נהפכת לאימרת אגב".
יהודית ודמוקרטית?
על מנת להבין את עמדתו של השופט ברק לגבי המשפט העברי ולגבי יהדותה של המדינה, עלינו להקשיב לדבריו שלו: "תוכנו של הדיבור 'מדינה יהודית' ייקבע על פי רמת ההפשטה שתינתן לו. לדעתי, יש ליתן לדיבור זה משמעות ברמת הפשטה גבוהה, אשר תאחד את כל בני החברה ותמצא את המשותף שבהם. על רמת ההפשטה להיות כה גבוהה, עד שהיא תעלה בקנה אחד עם אופיה הדמוקרטי של המדינה" ("המהפכה החוקתית: זכויות אדם מוגנות", משפט וממשל א, 1992).
את דברי ברק סיכם היטב המשפטן הרב ד"ר חיים שיין: "ברק נתן ליהדות הגדרה מחודשת מבית מדרשה של הרפורמה, למצער לצורך עבודת בית המשפט העליון. הגדרה שלפיה ערכים יהודיים הינם אותם ערכים שבית המשפט רוצה לראותם כיהודיים ובעיקר אלה המשרתים נאמנה את ההגנה על זכויות האדם. 'חדש ימינו כקדם' בבחינת שיבה אל ימי עליית ההשכלה והנאורות ברחוב היהודי במזרח אירופה" ("הפילוסופיה של המשפט", עמ' 434).
ובכן, הרי לנו אשליית ה"יהודית ודמוקרטית" מבית מדרשו של השופט ברק. מהי היהודית? זו העולה בקנה אחד עם הדמוקרטית. ומהי הדמוקרטית? זאת העולה בקנה אחד עם האוניברסלית. את הביקורת על דרכו של ברק חתם השופט אלון כך:
"ככל הנראה השופט ברק סבור כי מהפכה אידיאולוגית-פסיקתית זו עולה בקנה אחד עם עקרון המטרה שבחוקי היסוד, בדבר ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. גם על כך יש להצטער ולדאוג".
נשמת האומה
אינני שוגה באשליות שהרפורמה המשפטית המוצעת היא הגאולה השלמה. אבל ההתנגדות העצומה שהיא מעוררת בקרב האליטה ההגמונית, עשויה ללמד, על חשיבותה וחיוניותה לצביון המדינה היהודית. תפקידה, בראש ובראשונה, להסיר את החרפה שהתגלמה בשלטון משפטי ללא מיצרים של מיעוט חילוני-שמאלני-רדיקלי, שהוביל בסופו של דבר למלחמה עקבית בערכיה היהודיים (והציוניים) של המדינה.
צדק השופט ברק בדבריו, שפגיעה בערכי המשפט היא "חור בליבה של האומה", אלא שהשאלה היא על איזו אומה מדברים ומהם ערכיה. הרב קוק כתב באגרת מכסלו התרס"ט (1910) על מרכזיות המשפט בחייו של עם ישראל, ונאים הדברים להיאמר בשבת פרשת משפטים, עשור לפטירת השופט אלון ז"ל:
"אבל חלילה לנו לבעוט... במשפט שלנו, שזהו הדבר היותר חשוב מכל רכושנו הרוחני, והנכבד יותר לקיומנו בתור עם חי, מכל הקנינים הצדדיים שאנו רגילים להכריז על זכויותיהם, ובצדק, כי הכל אהוב וחביב ונחמד, אבל להבחין אנו צריכים בין אברים שאין הנשמה תלויה בהם לאברים שהם מרכזי החיים, והנשמה של כל אומה, וביותר של אומתנו, תלויה היא בשלטון המשפט שלה דוקא" (אגרות הראי"ה א עמ' רכה).
"חלילה לנו לבעוט במשפט שלנו". זוהי אפוא הזדמנות היסטורית להתחיל לאחות את החור שנפער בלב האומה.