לא יכולתי שלא להזכר בסיפור מספר מלכים על כרם נבות היזרעאלי, בו אחאב נישל יהודי תמים מכרמו והוציאו להורג במשפט ראווה.
בג"צ, כאחאב הרשע, מנשל יהודים מאדמתם ומכרמם, כשפסק לעקור 170 דונם של כרמי זיתים וענבים של "משק אחיה" וחקלאים פרטיים.
דברי התוכחה של אליהו הנביא מהדהדים גם כאן- "הרצחת וגם ירשת?", אלו שרוצחים אותנו זוכים -גם אם לא בפועל, אלא בתודעה- לרשת את נחלתינו.
כמה פסטורלית וציורית הדרך לגבעות שילה, בינות כרמים מוריקים, שהלב מתרחב מולם. התגשמות חזון הנביאים ממש כאן, בנחלת שבט אפרים, אל מול גלעד. ובדמעות אני כותבת על העוול הנורא בהחרבת מפעל חקלאות ציוני.
העקירה אינה הרס של מפעל כלכלי גרידא, אלא קעקוע של האחיזה שלנו בחבלי מולדת.
אל מול אלפי דונמים של חקלאות ערבית שמשתלטת על כל פינה ביהודה ושומרון, גוזל בג"צ את כבשת הרש.
האדמות עליהם יושבים הכרמים נקנו בכסף, והעותרים הערבים לא הצליחו להוכיח בעלות על הקרקע.
רק אנשי אספלט שתלושים מהאדמה יכולים לתת יד לעקירה ברוטלית ולהחרבת מפעלם של המאמינים והזורעים, העמלים והמתפללים לגשם. הזורעים בדמעה, בדמעה יעקרו?