ברל'ה קרומבי
ברל'ה קרומביצילום: באדיבות המצולם

ביום שני האחרון צעדתי מביתי במרכז ירושלים לכיוון כנס "בשבע", שהתקיים במלון וורט הסמוך לכנסת. בדיוק באותה שעה צעדו אלפים עם דגלים ושלטי מחאה לכיוון הכנסת.

בלי לאמץ את העין יתר על המידה היה ניתן להבחין כי הם מגיעים לירושלים בקבוצות מאורגנות, שלחלקן גם מיתוג של חולצות עם כרזה אחידה שמאפיינת את קבוצת המחאה אליה משתייכים החברים. הסדר והארגון היו מופתיים.

אלה היו אלפי המוחים שהגיעו סמוך למשכן הכנסת כדי להפגין נגד ההצבעה על תיקון מערכת המשפט. ואני שלא התאפקתי החלטתי לצעוד כמה מאות מטרים לכיוון מתחם ההפגנה, כדי להבין כיצד זה נראה. מה שראיתי שם היה מחזה מרשים. גם שם מה שבלט היה הארגון. השמאל הישראלי מצטיין בארגון. דוכנים לחלוקת דגלים, דגלונים לרכבים, שלטים, בקבוקי מים ורישום להסעות. הפקה מרשימה שלא היתה מביישת אף פסטיבל מכובד.

בסוף השבוע האחרון קיבלנו את התשובה. בכתבה של העיתונאית יפעת ארליך בעיתון "ישראל היום" הובאה סקירה על מקורות המימון של מחאת השמאל הקיצוני. מיליוני שקלים שמגיעים מטייקונים בעלי השפעה, הקרן החדשה לישראל ועוד גורמים בעלי ענין. לשם דוגמא רק התשלום על מודעות בעיתונות הכתובה מידי שבוע מגיע לסכום של 400 אלף שקלים. ברשת החברתית פייסבוק הושקעו מאז תחילת המחאה חצי מיליון שקלים על קידום תכנים ממומנים. ואלה רק חלק מהדוגמאות. ככה משפיעים לנו על התודעה.

את מחאת השמאל של 2011, שזכתה לכינוי "המחאה החברתית" יזמו פעילים חברתיים וארגוני השמאל רכבו עליה והפכו אותה לפוליטית, גם אז כמובן נגד ממשלת נתניהו. הפעם התמונה שונה. מאחורי המחאה "הספונטנית" עומדים עשרות ארגונים, לא פחות. גם על הדוברות והיח"צ אמון צוות מקצועי של אנשי יחסי ציבור תל אביבים מוכרים בתחום. ביניהם נדב גלאון, בנה של זהבה גלאון, הנחשב לאחד הכוחות החזקים ביח"צ מחאות השמאל.

כל זה קורה בזמן שבימין ישנן מספר עמותות בודדות שמנסות להשיב מלחמה לקמפיין האגרסיבי. רגבים, אם תרצו, בוחרים בחיים, ישראל שלי, תורת לחימה ועמותת בצלמו. גם עמותות אלה הן בשורה, אחרי שנים שלא היו בימין כמעט ארגוני חברה אזרחית. אבל עדיין זוהי טיפה בים. ככל שהשמאל מצטיין בארגון ובמימון, הימין לוקה בכל אלה.

אם ידרש קמפיין מימון להטסת פצוע מפיגוע טרור לניתוח דחוף בחו"ל כל מחנה הימין יתגייס והמיליונים ייאספו. אבל הימין חסר הבנה פוליטית. הוא הגיע כעת לשעתו הגורלית ביותר, אחרי עשורים של התעמרות מצד שלטון בג"צ; אחרי שראה ילדות בנות 14 מושלכות לתא המעצר במחאה לפני ההתנתקות; אחרי שראה איך תשעת הבתים בעופרה נחרבים רק בגלל כמה סנטימטרים ואיך עמונה ומגרון נהרסות תחת מכבשי הטרקטורים; אחרי שחווה מאבקים על בתי האולפנה ובתי דריינוף בבית אל, שהסתיימו בהריסה והחרבה, והרשימה ארוכה. אבל ברגע הזה הימין נאלם דום. שקט דממה. כאילו עבודת ההסברה תיעשה מעצמה, בזמן שאנחנו נמשיך לשבת בבית ולצייץ בטוויטר.

האבסורד גדול עוד יותר כשמובילי הרפורמה מנועים מלעסוק בגיוס כספים והממשלה מנועה מלהעביר כספים להסברה. כך מצאו את עצמם 2 מיליון מצביעי ימין יושבים בבית, מביטים על ההפגנות המושקעות והמחאה המאורגנת של השמאל, ללא שהימין משיב מלחמה.

כעת הדבר בידינו. אם רוצים שצה"ל יחזור לנצח, שהוראות הפתיחה באש ישונו, שבתי מחבלים ייהרסו ויתאפשר לדרג הצבאי להילחם בטרור בכלים אפקטיביים; אם רוצים שזהותה היהודית של המדינה תישמר; שההתיישבות ביו"ש לא תעמוד בפני סכנת עקירה תמידית; הימין חייב להתעורר. ויפה שעה אחת קודם.