ד"ר שוקי פרידמן
ד"ר שוקי פרידמןצילום: ערוץ 7

אחד המניעים המוצהרים של יוזמי המהפכה המשפטית הוא גם מדיניות "הבג"ץ השמאלני" כלפי שליטת ישראל ביו"ש וההתיישבות. גם בהקשר הזה מדובר בטעות, שעלולה גרום לפגיעה קשה בהתיישבות, בפעילות צה"ל למאבק בטרור ולסיכון משפטי גדול יותר למתיישבים ולחיילי צה"ל.

את הדברים הללו, שאינם נעימים לאוזן, אני כותב לאו דווקא כדעה אישית אלא כמומחה למשפט בינלאומי, והם משקפים את המציאות המשפטית כפי שהיא בעיני רוב מוחלט של העוסקים במשפט הבינלאומי בישראל ובעולם.

לאורך השנים נתן בית המשפט העליון שורה ארוכה של פסקי-דין הנוגעים לשליטת ישראל ביו"ש, להתיישבות, ולמאבק של צה"ל וזרועות הביטחון בטרור המופעל נגד המתיישבים ונגד מדינת ישראל משטחי יו"ש. כמה מהפסיקות הללו קוממו רבים בימין. בין הפסיקות המקוממות הללו בעיני מבקרי העליון ניתן למנות את אלו שהביאו לפינוי בתים וישובים כמו במקרים של נתיב-האבות, עמונה ועוד; פסיקה שפסלה חוק שנועד להסדיר אי-פינוי במקרים כאלו (חוק ההסדרה); פסיקות ששינו את תוואי גדר ההפרדה; פסיקות שהגבילו שימוש בכלים של מאבק בטרור כמו הריסת בתים (בכמה מקרים) או שימוש בנוהל שכן ועוד. הפסיקות הללו (לצד אחרות) הפכו את בג"ץ בעיני רבים לאויב ההתיישבות. האמון שלו הוא זוכה בקרב מי שמגדירים את עצמם "ימין" נמצא בשפל ועומד על 26% ("מדד הדמוקרטיה הישראלית" 2022). אלא שהתמונה הזו חלקית מאוד.

מנקודת המבט של כל מדינות העולם, המוסדות הבינלאומיים ועוסקים במשפט בינלאומי, שהיית ישראל ביו"ש מוגדרת "כיבוש". משכך, חלים לגבי פעולותיה ביו"ש דיני הכיבוש המוסדרים באמנות ז'נבה משנת 1949 שישראל היא צד להן, ובשורה של פרוטוקולים ואמנות נוספות המסדירים היבטים שונים של המותר והאסור בסיטואציה כזו. חלק מהאיסורים הנכללים באמנות הללו, הפכו לעבירות פליליות במשפט הבינלאומי הפלילי, ועל פי אמנת רומא משנת 1998 שהקימה את בית המשפט הפלילי הבינלאומי (ICC), שישראל לא צד לה אבל הפלסטינים כן. בין שאר האיסורים הכלולים באמנות הללו, ושחלקם הפכו לעבירות פליליות, ניתן למנות גם את "פשע" ההתישבות בשטח כבוש כמו גם פעולות שונות של הפעלת כוח צבאי שיכולות להחשב כפשעי מלחמה.

כמדינה מערבית שומרת חוק, ישראל רואה את עצמה מחויבת באופן מלא למשפט הבינלאומי. זו המסגרת המשפטית המחייבת את המדינה בפעולותיה, וזו המסגרת המשפטית המחייבת את בג"ץ בפסיקותיו. לנוכח זאת, וכסוג של תמונת ראי לביקורת על בג"ץ מימין, מוטחת בבית-המשפט בישראל ובעולם, ביקורת חריפה גם משמאל. בעיני מבקרי ההתיישבות ביו"ש בג"ץ הוא שותף מלא לפעולותיהן של ממשלות ישראל לדורותיהן בחיזוק השליטה ביו"ש ובביצור ההתיישבות שם. נכון, אומרים המבקרים, פה ושם בג"ץ אכן מתערב ומציל עשוקים פלסטינים מידי עושקיהם-המדינה או המתיישבים או מידי צה"ל בפעילות הביטחון שלו. אבל אלו החריגים.

בדרך כלל, כפי שאכן בא לידי ביטוי במספר עתירות הפלסטינים שמתקבלות לעומת אלו שנדחות, בג"ץ עומד לצד המתיישבים והמדינה. יתרה מזו, מטיחים מבקרי בג"ץ משמאל, בתמונה הגדולה, בג"ץ הוא מכשיר מרכזי בלגיטימציה שיש לכיבוש. במקום לומר באופן חד וברור שמדובר בפשע מלחמה, או לפחות בפעילות שנוגדת את המשפט הבינלאומי, בג"ץ מתערב במקרים ספציפיים ונמנע מלבקר את הכיבוש בכללו.

מבקרי הבג"ץ משמאל צודקים. לאורך השנים בג"ץ אכן עשה מאמצים משפטיים עילאיים והפעיל יצירתיות ניכרת כדי לבקר פעולות ספציפיות שבעיניו היו לא לגיטימיות מחד, אבל לא לשלול את כלל הפעילות ההתיישבותית ביו"ש מאידך. בשל מעמדו המכובד מאוד של בית המשפט ושל כמה משופטיו הבולטים, בראשם הנשיא אהרן ברק בעולם, מבקרי ישראל מתנו את הביקורת הכוללת על ההתיישבות והשליטה בשטחים, וסברו שלמרות אי החוקיות שלה והפגיעה העקרונית בזכויות הפלסטינים, יש להם לפחות הגנה מסויימת מצד מערכת המשפט הישראלית.

מעמדו של בג"ץ ושל מערכת המשפט הישראלית סייע גם בגזרת המשפט הפלילי הבינלאומי. שם, אחת הטענות המרכזיות בהן ישראל משתמשת כאשר מוגשים נגד מפקדיה ומנהיגיה תלונות בבית המשפט הפלילי הבינלאומי היא טענת ה"משלימות" כלומר העובדה שמערכת המשפט הישראלית אמינה ורצינית דיה כדי לחקור את פעילות צה"ל והמדינה ולכן אין צורך בהתערבות בינלאומית.

אם הרפורמה המשפטית תעבור כפי שהיא מוצעת כעת, אין שום ספק שהאמון שנותנות מדינות המערב והמוסדות הבינלאומיים במערכת המשפט הישראלית יפחת. אם הפוליטיקאים ימנו "אנשים משלנו" קרי אנשי ימין מובהקים ושמרנים לבית המשפט העליון, או יוכלו להפוך את פסיקותיו, הם אולי יגנו על גבעה ט' בישוב כלשהו, אבל הסיכון למפעל ההתיישבות כולו יגדל לאין ערוך. כך יעלה גם הסיכון לחיילי ומפקדי צה"ל להעמדה לדין בפני טריבונלים בינלאומיים. בקצה המדרון המסוכן הזה, חוסר האמון במערכת המשפט הישראלית ואובדן תחושת זהות הערכים הדמוקרטיים, יכול להביא חלילה גם לוויתור אמריקאי על הוטו במועצת הביטחון שמגן על ישראל לאורך שנים מפני סנקציות אפשריות.

הקולות בעולם הקוראים לישראל לעצור את הרפורמה המשפטית לא מבקשים ממנה שלא לתקן או לשנות את האיזונים הקיימים. הם בעיקר קוראים לעצירת ריצת האמוק המסוכנת, שמובילה הממשלה, לשינוי כל כך דרסטי של החוקה הישראלית, והגעה להסכמות רחבות שיבטאו באופן מאוזן יותר את ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית-ליבראלית. אם הקריאות הללו לא תשמענה, והרפורמה תעבור כלשונה, היא עלולה לסכן את שגשוגה של ההתיישבות ביו"ש ואולי גם את קיומה.

--

ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'. ספרו "לא אהבנו מדי" יצא לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים".