"בבקשה דוקטור", ביקש הפצוע, "הפציעה מחריפה, עכשיו גם הרגל השנייה בסכנה, מתי תנתחו אותי?"
"אני לא אוהב להתלכלך" אמר הרופא, "וחוץ מזה, אני רוצה להספיק לצאת הביתה מוקדם היום, יש לי סידורים".
"מה זאת אומרת אתה לא מוכן לנתח אותו?" אמר אביו של הפצוע, "הוא עלול למות, זאת פציעה רצינית, מסכנת חיים. אתה רופא למען השם! תעשה את העבודה שלך!"
"גם לפצעים יש זכות לחיות בכבוד" אמר מפגין למען זכויות פצעים. "אולי הבן שלך מפריע לפצע לחיות? אולי בו צריך לטפל?"
הרופא, שהתרגל לשגרה די נורמלית בסך הכל, ובנוסף ספג צעקות מחרישות אוזניים ממפגינים למען זכויות פצעים, בכל פעם שהעז לטפל בפצוע, כבר שכח מזמן מה תפקידו ואיך מבצעים אותו. הוא מגיע לעבודה כל יום, בחלוקו הלבן, אבל כבר מזמן לא מטפל ברצינות בפצועים. במקום זאת, הוא מסתפק בטיפול שטחי, קוסמטי, שלא יעיר את מקהלת המפגינים.
ובינתיים? בינתיים הפצועים שוכבים שם, סובלים בשקט.
מדי פעם צועקים בייאוש על הרופא, מבקשים לדעת למה מי שאמור לטפל בהם לא מטפל.
מנסים אפילו לטפל בבעיה בעצמם, אבל אין להם סיכוי, את הבעיה הזאת רק הרופא יכול לפתור.
מדינת ישראל פצועה, כבר הרבה שנים. אזרחיה מתחננים לטיפול. הם מתחננים לטיפול ביהודה ושומרון, הם מתחננים לטיפול בשדרות, אשקלון ושאר אזור עוטף ישראל. הם מתחננים לטיפול בירושלים, ממזרח למערב, בנגב ובערים המעורבות יהודים וערבים.
מערכת הביטחון הישראלית, שוכחת אט אט את תפקידה ושוקלת שיקולים נוספים ולא רלוונטיים לתפקידה. להגן על אזרחי מדינת ישראל ולשמור עליהם מכל משמר. זו המטרה הבסיסית, לשמה היא נועדה. זו הזכות הבסיסית, הזכות לחיים, אותה אמורה כל מדינה מתוקנת לשמור בקנאות.
בכירי הצבא, רמטכ"לים לשעבר כמו גדי אייזנקוט, עסוקים בעיקר בגינוי המוחים אמש בכפר המחבלים חווארה. גדי נותן לנו דוגמית קטנה, ממה שעובר על מערכת הביטחון בשנים האחרונות.
ניסיון נואש, "לשמור על השקט" "לא לעורר מתיחות" "להרגיע את הרוחות משני הצדדים", גרם לה לקבל החלטות לא הגיוניות לכל אדם בר דעת.
כיצד ייתכן שמערכת הביטחון חזרה להגיב תגובות רופסות על ירי טילים לאוכלוסייה אזרחית? מאות אלפים רצו למקלטים בעוטף ישראל בשבועות האחרונים, מערכת הביטחון? שומרת על השקט. "נגיב בעוצמה בקרוב מאוד".
בתרגום חופשי, "לא נגיב, בוודאי שלא בעוצמה".
כיצד ייתכן שההכנות לרמאדן כוללות הפסקת מעצרים ביהודה ושומרון ומניעת חסימת צירים, במקום לעשות את הדבר המתבקש, להגביר מעצרים ולחסום יותר את הכבישים.
פציעה עוצרים בהגברת הטיפול, לא בהפסקתו.
על התזמורת הקלוקלת הזו, מנצחת התקשורת הישראלית, יחד עם יהודים חולים מעם ישראל, שכותבים גינוי חריף, לא על הפיגוע הרצחני אמש, אלא רק על התגובה המיואשת של אחינו המתיישבים ביהודה ושומרון.
מה שחשוב, אומרת התקשורת, נשיא המדינה, וגם חברת כנסת חולה אחת ממפלגת העבודה שקראה למתיישבים "מחבלים", הוא להתרכז במה שהמתיישבים עושים ולא בפיגוע.
למה להתעלם מהפיגוע ולמסגר את האירוע כפרעות מתיישבים? למה להתעלם מהפיגוע ולהתרכז בשריפת כמה רכבים?
התשובה פשוטה, עיסוק בפיגוע, ידרוש מהמערכת הפוליטית להידרש לנושא בכובד ראש.
עיסוק בפיגוע, ידרוש מהמערכת הביטחונית לתת דין וחשבון על 30 שנות אוסלו ו20 שנות רקטות וקסאמים בדרום, ועל אוזלת היד העולה מהן.
עיסוק בפיגוע, בצורה רצינית, עלול להיות קצת מלוכלך, קצת כואב, יפריע ל"שמירת השקט" ל"מאמצים לרגיעה".
השקט המדומה? הרבה יותר נעים, הוא גם דורש פחות מאמץ.
ניתוח הוא אף פעם לא נעים, יכולות להיות לו השלכות קשות לטווח הקצר. אך רק הוא יאפשר שיקום מלא לבסוף. ניסיונות קוסמטיים לפתרון בעשרות השנים האחרונות, לא שיפרו אלא רק החריפו את המצב.
כשהפצוע שוכב, צורח לעזרה ומבקש "דוקטור תציל אותי", לנו נותר רק להבין את הסיטואציה, לא להתרגש מכל מלביני הטרור הבוחרים להתמקד בתגובה מיואשת של המתיישבים ולמסגרם כ"מחבלים".
ולבסוף, לדרוש מנבחרי הציבור שלנו, לדרוש ממערכת הביטחון לבצע את תפקידה. להציל את החולה. כי פשוט אין לנו אפשרות אחרת.
נרצחי השבועות האחרונים,
הלל ויגל,
ה' יקום דמכם.