
רבים מתחבטים האם לפנות לישיבה בסוף התיכון או האם להישאר בישיבה לאחר תום השנים הרשמיות.
רבות מתלבטות האם לפנות למדרשה לאחר שירות לאומי והאם להישאר שנה נוספת במדרשה. לא אחת מצטרפים ההורים ואף המחותנים להתלבטות ומבקשים ש"תתחילו כבר את החיים", 'צאו לרכוש השכלה ומקצוע', ו"הפסיקו לעמוד במקום".
אבקש להוסיף זוית נוספת להתחבטות ולומר כי 'החיים' מתחילים כבר בישיבה, גם 'החיים התעסוקתיים'. בישיבה ובמדרשה בונים ומעצבים את האישיות, את השקפת העולם על החיים, את הדרך להתמודד עם משברים ואובדן, את הרמה המוסרית ואת מידת יראת השמיים. אלו ועוד לא פחות חשובים לשוק העבודה מאשר שנות ותק בעבודה.
אסביר. בגיל 40 – 45 בקירוב תיישרו קו עם אלו שהתחילו לעבוד בארגון שנתיים שלוש לפניכם. פתאום תגלו שאתם לא כה רחוקים מהם בהתפתחותכם התעסוקתית, או אולי אף עקפתם אותם בהיררכיה הארגונית. כיצד זה קרה? לא תמיד בוחרים לתפקיד בכיר את מי שיש לו את הותק הרב ביותר. קבלת תפקיד לפי הותק מקובלת רק לתפקיד נשיא בית המשפט העליון בנוהל הסניוריטי☺ וסביר להניח שהוא עצמו לא היה מרשה נוהל כזה לשום מקום עבודה אחר☹.
מנבאי ההצלחה התעסוקתית אינם ותק אלא בעיקר תקשורת בין אישית, אישיות יציבה, ערכיות, מחויבות, מוסריות, ואף נשגבות. אלו נבנים בישיבה ובמדרשה. לעומת זאת, בשנות הותק בעבודה אין כדי לקדמן ולשפרן. אמר לי פעם ראש משרד עורכי דין שבו עבדתי כי הוא מעדיף בעבודה את אלו שהתחתנו בגיל צעיר ובעלי משפחות מאשר את הרווקים מלאי הזמן והפניות. הדבר לכאורה סותר את ההיגיון שהרי הראשונים מטופלים בילדים קטנים ובמחויבות משפחתית המתנגשת בשעות העבודה, בעוד שלאחרונים אין שום מגבלה.
אך הניסיון שלו לימד כי אלו שלא היו מוגבלים לעבוד עשרים שעות ביממה, גם לא היו מוגבלים לעזוב, או להכניס לעצמם "פרפרים בראש" בדמות טיול ארוך בחו"ל או שינוי כזה או אחר. הראשונים הביאו את ילדיהם לעולם מבלי להתחשב במשכורת ובקידום, ונוצרה להם מציאות כובלת. המעסיק ראה בה ברכה כי היא חייבה אותם ביציבות בעבודה. ראש המשרד לא היה דתי. למדתי ממנו כי לא כל מה שנראה לנו הגיוני הוא בהכרח נכון.
דוגמא נוספת, מחקר שנערך בחן אנשים במשחק שבו אפשר לרמות מבלי שהשחקן יודע שצופים בו. אחוז המרמים היה לא קטן. בקבוצה מקבילה נתנו לשחקנים לקרוא טקסטים שמדברים על נוכחות הבורא וראייתו את כל המעשים ועוד. התברר כי אנשים שקראו טקסטים אלו לפני המשחק רימו פחות. כמובן, אין במחקר כדי לומר כי מי שאין לו נוכחות אלוקית בחייו הוא אינו ישר, אך יש במחקר כדי לומר כי מי שיש לו נוכחות אלוקית בחייו יש לו שכבה נוספת של מוסריות השומרת אותו ממעשים לא ישרים. אלו תכונות הנצרכות בשוק העבודה הרבה יותר משנתיים שלוש של ותק, ואותן מפתחים בישיבה.
דוגמא נוספת, סטיבן קובי בספרו 'שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד', כותב כי הדרך הטובה ביותר לרכוש את אמונם של הנמצאים בחדר, היא ההגנה על אלו שאינם נמצאים בחדר. למשל, אם ראשי הארגון ניסו בפגישת עבודה לדבר נגד פלוני שאינו נמצא בחדר, ואתה הגנת עליו, רכשת את אמונם של ראשי הארגון, הסומכים עליך כעת שלא תדבר נגדם מ'אחורי הגב'. סטיבן קובי לא ידע שמבססים זאת בישיבה במסגרת הלכות לשון הרע. כנ"ל איש או אישה השומרים נגיעה משדרים נאמנות לצו אלוקי ולבני הזוג שלהם, שלא נמצאים כאן כעת, והדבר עושה רושם גדול בסביבתם, גם אם מגחכים על כך בתחילה. את אלו בונים בישיבה.
ומלבד זאת, משבר גיל הארבעים והחמישים, בו הנשמה עורכת חשבון נפש ושואלת האם הגענו למקום שרצינו, תעסוקתית משפחתית ורוחנית, יעבור עליכם יותר בקלות. ביסוס האישיות הרוחנית נותן מענה לשאלות הללו. בן הישיבה צריך פחות להיפגש עם פסיכולוג שיאזן אותו כי הוא רכש כלים מאזנים בישיבה.
וכל מה שכתבתי כאן הוא רק מענה לחלקים הטורדים במחשבה, שאולי אנו מתעכבים במירוץ החיים. אך מלבד זאת תורה היא וללומדה אנו צריכים, בין אם אנו מבינים תרומתה ובין אם לאו. זו המשמעות האמיתית של נעשה ונשמע.
הכותב הוא פרופ' יצחק כהן, המנהל האקדמי בפקולטה למשפטים הקריה האקדמית אונו קמפוס ירושלים ומרצה במרכז אקדמי לב