בתחילת חודש אדר תשמ"ג גייסו את גדוד השריון שלנו לתעסוקת בט"ש [ביטחון שותף] בלבנון. השארתי את אשתי שתח' עם שני הקטנים בישיבת שעלבים, ויצאתי לעבודת הבורא.
שלושה ימים התאמנו בבסיס לכיש למה שמצפה לנו בלבנון במוצבים ובדרכים, ואחרי זה עלינו צפונה באוטובוסים [אז עדיין לא התפוצץ בלבנון כל מה שזז]. את הפלוגה שלנו שמו במוצב גדול ליד העיירה נבטייה במרכז דרום לבנון, עיירה שהייתה לפני מלחמת לבנון בסיס גדול של המחבלים, והמשיכה גם אחר כך להיות בסיס כזה אבל פחות פעיל.
המוצב היה במקום יפהפה, הוא ניצב על גבעה שבמרכזה עמדה וילה גדולה של שלוש קומות שהייתה באמצע בנייתה בה השתכנה מפקדת הגדוד, ומסביב היו אוהלים ועמדות. התפקיד שלנו היה לסייר באיזור ולשמור על עצמנו ועל החיילים האחרים שהיו בסביבה, ובעיקר לוודא שהצירים יישארו פתוחים, וזה אומר סיורים וסיורים וסיורים, בג'יפי סיור [ג'יפ בלי גג ובלי דפנות, רק גלגלים ומנוע והגה ומושבים, כולל בגשם ובברד, בררררר] או בנגמ"שוטים, זו הייתה המצאת השנים האלו - חצי תחתון של טנק צנטוריון [שהיה מכונה בצבא 'שוט'] פתוח מלמעלה, בלי כל החלק העליון כולל התותח וכו', עם מקלע גדול מלפנים ומקום לשישה חיילים פלוס נהג בפנים, והעיקר כבד ומשוריין [בחלק התחתון לפחות] כדי שהוא ישרוד מטען צד.
השרשראות של הצנטוריון עשויות מברזל יצוק, כך שהוא היה הורס באופן שיטתי את הכבישים, שהיו כבר כך פגועים לגמרי, בכל מקום שהוא היה עובר... הפלוגה שלנו גם הייתה בכוננות לקריאה לכל משימה באיזור, וכך הוקפצנו פעם כדי 'לדָמות אויב' בנקודה מסוימת לצורך תרגיל שערך חיל האוויר.
הכל עבר בשלום, אלא שבדרך חזרה בכבישים הצרים והמשובשים של לבנון הנגמ"שוט החליק באחד הסיבובים, עבר לצד השמאלי של הכביש, העיף באוויר שלושה עמודי חשמל זה אחר זה, וכמעט שנפלנו לתוך הוואדי שחיכה לנו עמוק עמוק למטה... אבל ה' עזר, הנהג הצליח לעצור כפסע, ממש כפסע, לפני הנפילה לתהום, ובלבנון כמו בלבנון - השארנו את עמודי החשמל מוטלים על הארץ והמשכנו בדרך לבסיס כאילו לא קרה דבר...
והנה הגיע פורים. בלילה כמעט שלא הייתה פעילות [חוץ מהשמירה על עצמנו במוצב ומסביב לו. הפקודה הייתה שכל מי שרואים זז בלילה באיזור שלנו יורים בו בלי לשאול שאלות]. קראתי מגילה לכל מי שרצה באוהל של חדר האוכל בגשם שוטף, שרנו כמה שירים והיה נחמד. אבל בבוקר יצאתי עם אור ראשון בנגמ"שוט לפתוח ציר ולוודא שלא הטמינו לנו בלילה מטעני צד סמוך לבסיס, ועוד לפני שחזרנו לקחו אותנו לחסום כביש מסוים שהמודיעין אמר שאמורים לעבור בו מחבלים [לא עברו, או שלא זיהינו אותם], ואח"כ לקחו אותנו ללוות שיירת אספקה שהייתה אמורה לעבור בין המוצבים למלא חוסרים ולרענן ציוד, והיום הולך ועובר, ועוד מעט לילה, ולא אכלתי סעודת פורים ולא שתיתי כמובן טיפת יין.
מה יהיה? תפילין הבאתי איתי והנחתי אותם בדרך, ומגילה הייתה איתי וקראתי בה למעוניינים בכל מוצב שעצרנו לידו, משלוח מנות של עוגה מהבית וחבילת ופלים נתתי לאחד החיילים, בעניין מתנות עניים סמכתי על אשתי שבבית, אבל מה עם שאר מצוות היום? סוף סוף נגמרה המשימה, משאיות האספקה הגיעו לייעדן, ואנחנו חזרנו למוצב שלנו והגענו אליו כמה דקות לפני השקיעה.
מיד רצתי למטבח ומצאתי באחת הפינות רבע בקבוק יין ושתיתי אותו עם כזית לחם, בירכתי ברכת המזון עם 'על הניסים' ונכנסתי למיטה כדי להספיק להירדם לפני השקיעה, ולקיים את המצווה של 'לבסומי' לפחות לפי דעתם הרמב"ם...
זה מה שהיה פעם. איך שהזמן רץ. ארבעים שנה...