התחושות הקשות שמלוות אותנו השבוע, עם היוודע הירצחם של האחים הקדושים הלל ויגל יניב, ואלן גנלס הי"ד, ראוי להן שלא יעברו ולא יישטפו עם זרם החדשות הבלתי פוסק.
דמם השפוך זועק מן האדמה, והדם שבתוכנו רותח מצער וכאב. אולי על זה היה ראוי לקיים יום שיבוש לאומי שיגרום למדינה כולה לעצור ולא להמשיך הלאה; להתבונן, להבין מול מי ומול מה אנחנו נאבקים. לזהות את האויב האמיתי. להתאפס. ואולי זהו עומק השיבוש שמתרגש עלינו בימים האלה.
בהודעת ווטסאפ שהועברה לרבים זמן קצר לאחר הרצח נכתב: "שומע ולא מאמין. לא מאמין. שומע באוזן אחת את ה'קצינים הבכירים המהוללים' מתבכיינים ומאיימים על המדינה בניתוק על רקע פוליטי, בסירוב לשרת... שומע באוזן השנייה את אסתי יניב, אימם השכולה של הלל ויגל הי"ד מהר ברכה שנרצחו היום, עומדת בבית החולים מעל גופות שני בניה, כואבת ואבלה. אבל לא קוראת לעזוב את המדינה או להפסיק לשרת בצבא או לשלם מיסים. כל כך הפוך. קוראת לנוער להרבות בלימוד תורה, לעשות שירות משמעותי בצבא ולהכין מרק לחיילים. אשרי העם שאלו בניו ובנותיו".
מיד לאחר שקראתי את הדברים הללו נזכרתי בדברי רבי אילעאי במסכת עירובין (סה, ב): "אָמַר רַבִּי אִילְעַאי, בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָדָם נִיכָּר: בְּכוֹסוֹ, וּבְכִיסוֹ וּבְכַעְסוֹ". ופירש רש"י: "אדם ניכר - אם הגון הוא; בכוסו - אם דעתו מיושבת עליו ביינו; בכיסו - כשנושא ונותן עם בני אדם אם באמונה הוא עושה; בכעסו - שאינו קפדן יותר מדאי".
מבחן ההגינות הלאומי מלמד שיש מי שכיסו וכעסו מעבירים אותו על דעתו ולעומתו מי שניצב באצילות נפש ובגבורה עילאית, שמאבד את היקר לו מכל, ועם זאת – שומר על אמונתו, אחוותו ותקוותו. וכך התבטא בהתפעלות ד"ר גדי טאוב, בראיון שהתקיים בערוץ 14 זמן לא רב לאחר הפיגוע: "איזה דבר זה נותן לנפש שיכולה אמא, יכול סבא, ברגע כזה, לא להתפרע ולקרוע את הסדר..."
שמחה אמיתית
ביום שאחרי אזכרת מורי חמי הרב אלישע וישליצקי זצ"ל השנה בשלהי טבת, נסעתי ללימוד משותף עם תלמידי ישיבת הבקעה בשדמות מחולה. דיברנו על תורתו ודמותו של הרב אלישע, ואז קיבלתי ממנו ד"ש מיוחדת. הרב עזריאל זילבר, מוותיקי הר"מים בישיבה ובוגר ישיבת "מרכז הרב", ניגש אליי ובידו דף מצהיב הכתוב בכתב יד מוכר. מיד זיהיתי את כתב ידו של מורי חמי הרב אלישע זצ"ל. הרב עזריאל סיפר שלפני כמעט 40 שנה, זמן קצר לפני פורים התשד"מ (1984), ביקשו מהרב אלישע להתראיין בתוכנית רדיו ברשת קול ישראל.
מסיבה כלשהי לא יכול היה להתראיין בזמן שנקבע ופנה בבקשה לרב עזריאל, שהיה צעיר ממנו בכמה שנים, למלא את מקומו בראיון. לשאלת הרב עזריאל, "על מה כדאי לדבר"? כתב לו הרב אלישע על דף נקודות בנושא השמחה לקראת חג הפורים. את הנקודות האלה, שמר הרב עזריאל באדיקות כמעט 40 שנה, עד שהגיש לי את הדף בהתרגשות. כל נקודה דורשת כמובן העמקה ולימוד, אבל מתוך הנקודות כולן, גם מבלי להעמיק הרבה, ניכרת דמות האדם שכתב אותן. להלן הנקודות, ממש כפי שהופיעו על הדף שקיבלתי:
בעניין השמחה
כללית – השמחה היא חלק יסודי בכוחות הנפש של האדם ובמכלול תורת ישראל.
והתביעה שמופיעה בפרשת כי תבוא –
"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כ"ח, מ"ז).
וכלשונו של ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי – "שלשה הם יסודות עבודת האלוה על פי תורתנו: ה'יראה' וה'אהבה' וה'שמחה'..."(מאמר שני, נ)
השמחה ככלל היא ביטוי לתנופה, להזדהות נפשית עם הרעיון שעל-פיו חיים, ובפורים: להכרה בהצלתנו בגלות, להבחנה של מעלת האחדות שבאה לידי ביטוי ב"לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים..." (אסתר ד', ט"ז) ו"נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם" ( שם ט, טז).
והיא גם ההתרוממות שמעל לקטנות, מעל לצמצומי העכשיו, מעל לקשיי ההווה.
ובהדגשה – נקודה אחת: בשמחה, מתבטא העולם הפנימי של השמח.
אנחנו מתחנכים ומנסים ליישם שמחה, לא של התפרקות, או של פגיעות הדדיות או של אמירת דברים שלא נעים לאומרם במשך השנה.
אלא שמחה על החיוב, ואם יש התעלות – הרי היא של התבטלות עצמית, של שמחה על הפוטנציאל שבכל אדם, למרות שלא תמיד בא לידי מימוש.
שמחה שהיא חלק מההתקדמות בחיים, ולא כסטייה וכעצירת ביניים.
ובתוך כך הביסום ושתיית היין, אף היא באה להסיר מחיצות, לחשוף את הפנימי ביותר. וכשיש אישיות עם תוכן, היין מוציא סוד מאין כמוהו.
ומי שיראה את האהבה הפורצת
את הבכי שמתוך השמחה
את הריקוד עד כלות הנפש
את החיבור בין הגוונים והגילאים
השונים
אולי יראה גם שמחה אמיתית
המסר הכי משמעותי
בעשרות השנים האחרונות, לא פעם חגיגות הפורים נמהלו בתוגה על אירועים קשים שאירעו במדינה. סעודות הפורים בבית הרב אלישע, העניקו לאירועים הללו משקל מכריע ומשמעותי. בדברים שנאמרו בסעודה תמיד צף ועלה הכאב הנורא על הייסורים, שהפך את שמחת הפורים לעמוקה ופנימית יותר; "לא (שמחה) של התפרקות, או של פגיעות הדדיות או של אמירת דברים שלא נעים לאומרם במשך השנה, אלא שמחה על החיוב, ואם יש התעלות – הרי היא של התבטלות עצמית, של שמחה על הפוטנציאל שבכל אדם, למרות שלא תמיד בא לידי מימוש".
היכולת הזאת לגלות תעצומות נפש גם ברגעי משבר, הופכת את שמחת הפורים לשמחה עמוקה ופנימית, שמחת "ההתרוממות שמעל לקטנות, מעל לצמצומי העכשיו, מעל לקשיי ההווה". וכפי שכתב שנים רבות לאחר מכן, במאמר על מגילת אסתר: "וניכר האדם גם ב'כוסו' – האם אז הוא מגלה את חיבורו העמוק אל האמת, או שמא הגיע רק עד הרבדים השטחיים בלבד, שאותם הוא מוציא החוצה ללא ערך ותוכן".
ובדברים שנאמרו בסיומה של סעודת פורים בשנת התשס"ח, לאחר הפיגוע והקרב הנוראים בישיבת 'מרכז הרב' ו'הישיבה לצעירים': "והקב"ה רואה אותנו בתוך אבלנו, בתוך כאבנו, שמחים בשמחה אמיתית, מתמלאים גבורה ומוסיפים עוד יותר גבורה...".
הכיס – מקומו של הכסף בחיים אל מול הערכים; הכוס – אופי השמחה ברגעים משוחררים וחופשיים; הכעס – היכולת לשמור על גבולות גם ברגעי זעם ושבר; אלו הם הדברים בהם ניכר האדם ברגעי מבחן. אך לא פחות מכך, אלו הם גם הדברים בהם ניכר העם, וכדברי הראי"ה בפתגמו לחודש אדר: "לא רק איש בכוסו יוכר, כי-אם הגוי כולו".
לשאלת כתבת חדשות 'כאן': "איזה מסר הייתם רוצים להעביר לציבור", שהופנתה להורים היקרים אסתי ושלום, השיבה אסתי-אסתר-האם-המלכה: "אנשים אחים אנחנו. אנחנו חלק מעם ישראל, מפלא גדול כמעט שמונים שנה. אנחנו חלק מתהליך הגאולה הזה. ויש מחלוקות ומותר שיהיו, אבל צריכים לזכור – אנשים אחים אנחנו! ו...שניהם אחים, הקרבנו קורבן, שני אחים! ואם המסר הזה של 'אנשים אחים אנחנו' יצא, זה הכי משמעותי בעיניי".