בספרו המונומנטלי 'סליחה שניצחנו', שכתב אפרים קישון ז"ל אחרי מלחמת ששת הימים (אוסף מאמריו עם הקריקטורות הנצחיות של דוש ז"ל), הוא כותב מכתב דמיוני לנשיא מצרים דאז גמאל עבדול נאצר, ובו הוא כותב בהומור האופייני לו: "כל מה שיש לנו זה נוער גס ובלתי מנומס, שאינו יודע דבר בחיים מלבד לטוס.
במיראז' שהרעיש כרגע מעל ראשנו יושב, למשל, גדעון, בנו של השכן שלנו מצד המכבסה. בחור טוב, אבל שום דבר מיוחד. השד יודע מדוע אנחנו מתרגשים כל כך כשאנו חושבים עליו..."
גם אני שייך לדור שגדל, בתור ילד, על הילת הטייסים של מלחמת ששת הימים, אלו שבתוך שלוש שעות השמידו שלושה חילות אוויר של שלוש מדינות שכנות. ההילה הזו לא נפגמה גם אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבו ביצועי החיל היו פחות מזהירים. מפקדי חיל-האוויר נחשבו בני אלים – עזר ויצמן שעשה קריירה ציבורית לא רעה בזכות ההילה הזו, וגם מוטי הוד ובני פלד, האחרון מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים. רק כעבור כמה עשורים מאותה מלחמה, גיליתי איך כל ספרי המחקר על חיל האוויר באותה מלחמה, מצביעים על כשלונו האדיר של בני פלד בתיפקוד על החיל.
הפוליטיקה, מטבעה, חדרה גם לאחוות הטייסים. אני זוכר שתי שיחות שקיימתי לפני שנים רבות עם שני מפקדים בכירים בחיל-האוויר מתקופת מלחמת ששת הימים שנגעו בפוליטיקה, אחד מהימין הפוליטי והשני מהשמאל.
אחסוך מהקורא את שמם (אחד מהם כבר לא בחיים) ואת ההשמצות החרפות והגידופים שהרעיפו השניים כל אחד כלפי השני – רק בגלל דעותיהם הפוליטיות. ולחשוב ששני המפקדים הללו טסו פעם באותו מבנה לאותה משימה.
56 שנים אחרי מלחמת ששת הימים, והמעבר הטבעי ממבט תמים של נער למבט מפוכח של מבוגר, גרם לאכזבה מהתנהלותם של טייסי חיל-האוויר. כמו הפלמ"חניקים המזדקנים, גם כאן נתגלה כזב המשפט הפלמ"חניקי משיר הרעות של חיים גורי 'כי רעות שכזו לעולם', ו'אהבה מקודשת בדם'. איזה 'לעולם' ואיזה 'מקודשת בדם'... מרגע שהם פושטים את המדים, הטייסים מתגלים כלא יותר אידיאליסטים ומוסריים מכל אדם אחר. אולי זו תוצאה שרבים מהם הלכו לעולם ההיי-טק. ובעיקר – פושטים את אחוות הלוחמים יחד עם המדים.
רודפי בצע ו'סרבני פקודות'
בספר 'רבע לשמונה', הספר הביוגרפי שכתבו אילן כפיר ודני דור על מפקד חיל האוויר במלחמת ששת הימים מוטי הוד ז"ל, הם מספרים על תקופת כהונתו של הוד כמנכ"ל חברת 'אל-על' בסוף שנות השבעים (עמ' 214): "מוטי ציפה לנחיתה רכה בחברה. הוא הרי הכיר אישית את רוב הטייסים בה. רבים מהם היו חברים ופקודים.
הוא האמין שיצליח לגייס לצידו את האיכות האנושית של טייסי חיל האוויר לשעבר, שיתייצב לצד המפקד שאחראי עתה על הניהול המבצעי של טיסות החברה..." ובהמשך מסופר (עמ' 217): "האכזבה הגדולה ביותר היתה מטייסי החברה. הוא עדיין חשב במושגים של צוותי האוויר של הטייסות והבסיסים וגילה מהר מאד שמשהו קורה להם מיד כאשר הם פושטים את המדים.
הוא כבר לא היה 'קיסר' עבורם, והם כבר לא ביקשו להצטיין ולהיכנס לנבחרת שלו. מה שעניין את רובם לא היתה טובת החברה אלא גובה שכרם. טייסי אל על נחשבו אותן שנים לשיאני השכר במשק. לראשונה בקריירה הצבאית והציבורית שלו, הוא נאלץ להשלים עם מציאות שבה אין לו עם מי לצאת לקרב.
"יוסי הוד: 'מאותה תקופה אני זוכר בעיקר את התסכול שלו מהטייסים. אלה אותם טייסים שבעבר הוא הרגיש שהם איתו ומוכנים ללכת עד הסוף עם הפקודות, שלעיתים היה בהן גם סיכון קיומי, ועכשיו כקברניטים בחברה הלאומית, הם נעשו צינים, רודפי בצע ו'סרבני פקודות'... לקח לו כמעט שנתיים להבין שאין לו סיכוי להגיע ליעדים שהציב לעצמו, ולהסיק את המסקנות'".
טייסי חיל האוויר הם עדיין העילית של החברה הישראלית – בכלכלה, בטכנולוגיה, בהיי-טק. את הכבוד והתמורה המגיעים להם בצדק על מה שהם עושים אסור לגזול מהם. אבל הם גם ההוכחה שלטובת המדינה לא מספיק ללמוד מדעים מדוייקים, בלי לזלזל חלילה בחשיבותם העצומה של אלו ובמקום שתפסה ישראל בעולם בתחומים הללו. מדעי הרוח – היסטוריה, חינוך, יהדות – לא פחות חשובים לעתידה של מדינת ישראל.