לא הצלחתי להרדם הלילה. המחשבה על ילד בן 13, כן, רק בן 13. בקושי בר מצווה, וכבר לא עמד בסבל ובכאב ושם קץ לחייו.
שם קץ לחייו, אתם מבינים את המשפט הזה? גופו וליבו לא יכלו עוד להכיל את החרם, ההצקות וההקנטות שספג מחבריו. חבריו אני אומרת ומצטמררת. ברור לי שהם לא התכוונו ולא פיללו בשעת מעשיהם שדבר איום זה יכול להיות תוצאת מעשיהם, ואף אם שיחקו בזה במחשבתם, אני רוצה להאמין שמוחם הצעיר לא באמת הבין את המשמעות. אסון! אסון!
אלרועי הלך לצערי לעולמו. החובה היא עלינו, חובה ולא זכות. אין לנו פריבילגיה להמשיך הלאה כאילו כלום, עולם כמנהגו נוהג אבל אנחנו אנה נבוא? איך נאמר שעשינו כל שלאל ידינו כדי שמקרה דומה לא יתרחש שוב? כדי שטרגדיה כזו תישאר היסטוריה רחוקה ולא מוכרת? כדי שאלרועי יהיה הקורבן האחרון.
רק לפני שבועיים ערכתי כנס בנושא אובדנות בקרב ילדים ונוער. בכנס דיברו ילדים והוריהם על מצב נפשי קשה, על דיכאון וכאב עמוק שמוביל לפעמים לתוצאות טרגיות כמו שנגלה לפניי היום. לא רק לפני מעשה האובדנות, אלא אף לאחריו, אצל אלה שנותרו פה, ללא יקיריהם.
בכנס ביקשו ההורים השכולים להתיר את קשר השתיקה מעל נושא האובדנות, לדבר! להקשיב! להכשיר! לזהות מצוקות! העבודה רבה, חייבים לעלות למודעות ולאפשר שיח. חייבים לשים לב.
אלרועי, בשמי ובשם כל העם, בשם המחנכים, החברים והסביבה, אני מבקשת את סליחתך. תהא נשמתך הזכה והטובה, צרורה בצרור החיים, לעד ולעולמי עולמים.
איני מכירה אותך, אבל מרגישה צער עצום על שלא הכרתי, ולא חיבקתי. חיבוק מנחם אחד.
בבקשה, הביטו על סביבתכם, שימו לב אל הנשמה.