בהקדמה לספרו "ניידים ונייחים", מבקש ד"ר גדי טאוב להגדיר את המאבק המתחולל כיום בעולם בין שתי גישות: "החלוקה לניידים ונייחים[...] אינה הבחנה אידיאולוגית.
היא הבחנה סוציולוגית, ובמובן חשוב גם מעמדית. הניידים אינם תלויים במקום מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית. רבים מהם יכולים להעתיק את חייהם ומקום עבודתם כמעט לכל מקום שבו אפשר לחבר את המחשב הנייד לאינטרנט. הנייחים לעומת זאת הם תבנית נוף מולדתם, אחוזים בשורשיהם במדינות לאום בכל המובנים האלה, ולא פחות חשוב מזה במובן הפוליטי. כל החלשה של מדינת הלאום מאיימת להחליש את יכולתם לקחת חלק בעיצוב גורלם. הפרויקט הגלובליסטי מאיים עליהם בממדים רבים" (עמ' 20).
לדברי טאוב, העולם נחלק בין "ניידים" ל"נייחים" – בין מי שרואה עצמו כאזרח העולם הגדול ואיננו תלוי בגורמים מקומיים כלשהם, לבין מי שחייו תלויים במקום מסוים, תרבות מסוימת וחברה מסוימת. אלא שבשונה ממה שנראה במבט ראשון, הניידים אינם שייכים לחברה מסוימת, ואינם בעלי זהות על-לאומית משותפת. כלומר, אין כאן ניגוד בין קבוצה מקומית וצרת אופק (הנייחים) לבין קבוצת אנשים הרואה עצמה שייכת לכלל האנושות (הניידים), אלא שהניידים בסופו של דבר מפרקים את השייכות לזהות חברתית כלשהי ומעמידים את הכל על כרעי האינדיבידואלזים הקיצוני שמותיר כל אחד, בסופו של דבר, בבדידותו.
גם המאבק הנוכחי ברפורמה המשפטית הוא למעשה תחפושת מתוחכמת לאותו מאבק בין "ניידים" ל"נייחים". וכך כותב טאוב בהמשך ספרו: "בית המשפט נוהג לשלם מס שפתיים לאופיה הלאומי היהודי של המדינה, אבל בשום תחום של חקיקה הוא לא היה עקבי יותר, בוטה יותר ונחרץ יותר מאשר בהתקפתו על חוקי ההגירה של ישראל, כלומר על החוקים המגינים על גבולות הקולקטיב ועל גבולות המדינה. ולא במקרה בתחום הזה בית המשפט פועל בהרמוניה עם ארגוני שמאל קיצוניים ואנטי-יהודיים" (עמ' 96).
איך כל זה קשור לסיפור פורים?
יהודי שבע עשרים ומאה מדינה של מלכות אחשוורוש, כמו גם יהודים רבים לאורך ההיסטוריה, הם "ניידים" בכל ליבם ונפשם. הם מבקשים להתקבל כאזרחי העולם הגדול וה'נאור' ולהיפטר סוף סוף מהגיבנת הלאומית היהודית, שמכערת אותם ומונעת מהם להיות חלק מהמיליה של המשכילים, הפתוחים לגלובליזם הפרסי. אלא שמישהו עוכר את החזון הרומנטי ומשום מה מזכיר ליהודים מי הם באמת ומה תפקידם...
הקביעה ההלכתית במשנה ש"כרכין המוקפין מימות יהושע בן נון קורין בט"ו" (מגילה א, א), כלומר – שאת ט"ו באדר, שושן פורים, יש לציין בירושלים, כמקום המוקף חומה מימות יהושע בן-נון, היא אולי הביטוי המובהק לכך שהמסר הנצחי ממגילת הגלות הוא שגם כאשר שוויון הזכויות של היהודים הוא בשיאו: אחות לנו בבית המלך ואח לנו משנה למלך – איננו שוכחים את הזהות שלנו כלאום, כעם.
וכך ביטא הרב קוק את הדברים בקיצור נמרץ: "המזכירים כרכים ומוקפים מימות יהושע בן נון" – אלה שאינם מתרשמים מהצלחת ה"ניידים", בכל מקום שבו הם מצויים – אלה "לא יוכלו להישאר עבדי אחשוורוש". אלה לא יאבדו, גם בשיא הצלחתם, את הזיקה שלהם למקומם, לארצם, למולדתם ולזהותם.
מאחורי הזעקות על "קץ הדמוקרטיה" נחשפת בקרב מחנה המתנגדים לרפורמה המשפטית, התנהלות מקוממת המוכנה לפגוע במדינה פגיעה אנושה; על ידי סירוב פקודה, פגיעה בכלכלת המדינה והוצאת דיבת ישראל רעה באזני אומות העולם. ההסבר להתנהלות המופקרת הזאת, כך נדמה לי, נובע מאותו שורש זהותי – מי שאיננו מחובר לזהותו ה"נייחת", יהיה מוכן להקריבה בקלות למען זהותו ה"ניידת". כי אובדן המולדת איננו חשוב כמו אובדן ההגמוניה והפוזיציה האליטיסטית, המוסרית בעיניי עצמה.
לסיום, סיפור פורימי קצר על הרב קוק זצ"ל: פעם בשמחת פורים, בשעה שהרב היה בהתרוממות הרוח בשל "השתיה כדת", עלה על השולחן וקרא בקול רם ובהתלהבות קודש: "ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי" (אסתר ח, ו) – זוהי כל התורה כולה...