את המלחמה הם כבר הפסידו

בסוף מלחמת העולם השניה פתחו הטייסים היפנים שיטת לחימה מול הצי האמריקאי המבוססת על המשפט המפורסם של שמשון "תמות נפשי עם פלשתים".

טייסות של טייסים מתאבדים הפכו את מטוסיהם לטיל מונחה אדם והיו מתפוצצים על אוניות אמריקאיות. טייסות הקמיקזה הללו אמנם גרמו נזק רב לצבא האמריקאי אבל עם מתאבדים לא מנצחים מלחמות.

הבחירה בדרך זו של מלחמה באה מתפיסת עולם תרבותית המבוססת על תרבות הבושה הטבועה עמוק במנהג החרקירי היפני. בעולמם של הסמוראים היפנים, החרקירי כלומר התאבדות באמצעות חיתוך הבטן בפגיון היה מעשה של אומץ שזכה להערכה במקרה של לוחם שהובס, איבד את כבודו או נפצע פצעים אנושים. בביצוע החרקירי יכול היה לוחם שכזה למות בכבוד ואף לזכות במוניטין וכבוד נוסף בשל המעשה.

"חברה שיש בה תרבות בושה מטמיעה ביחיד את ערכיה באופן המבטיח שאם יפר אותם יחוש מבוכה קיצונית, כלומר בושה; זאת, משום שיהיה ברור לו שאם יתפסו אותו הוא יאבד את הכבוד שלו ולא יוכל לשאת את פניו. מוסר היהדות הוא היפוכו של המוסר הזה, מפני שהיהודים אינם מתאימים את עצמם למה ש"כולם עושים". כך מסביר הרב זקס במאמרו הנפלא על אמנות ההקשבה.

התנהלות השמאל הקיצוני שמנהל קרב מאסף על ערכיו תחת הכותרת של המהפכה המשפטית, מכמיר לב. הבושה שאוחזת במי שרוצה להיות אזרח העולם הגדול, כאשר מתברר לו שהרוב היהודי לא מתאים את עצמו לעולם הערכים של הועדה לזכויות האדם באו"ם, או של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב היא בלתי נסבלת.

הרצון של טייסים ופקידים בכירים לנהל את המדינה מתא הטייס, או מכל תפקיד ציבורי אחר של מי שלא נבחר, ולהכתיב למדינה שלמה מה לעשות ומה לחשוב נובע מאותה בושה, כיצד נראה בעיני העולם. התנהלות זו גם מבהירה עד כמה חשובה הרפורמה הזו ועד כמה הדיקטטורה הסמויה של המיעוט הדוגל במדינת כל אזרחיה אותה פיתח אהרון ברק הרקיבה את המערכת.

טייסי הקמיקזה של השמאל להבדיל מהטייסים היפנים אינם מתאבדים על ספינת אוייב, אלא על סיפונה של מדינת ישראל. הם מוכנים לבצע חרקירי לעצמם ולמדינת ישראל כי מדינת ישראל יהודית היא חלום הבלהות שלהם היא בושה עבורם.

הניסיון לכפות על הרוב את דעת המיעוט לא יצלח, הם אולי ישיגו הישגים טקטיים בעיכוב ומניעה של מהלכים מסוימים של הממשלה הנבחרת, הם אולי יצליחו לגרום נזק בטחוני וכלכלי למדינת ישראל כפי שהם מנסים לעשות בכל כוחם. אך ככל שהם יצליחו יותר ב"הישגים" כאלו, הם ימאיסו את עצמם יותר יותר על הציבור היהודי שמשתחרר מכבלי השעבוד המנטלי בו הוא היה שבוי.

את המלחמה הם כבר הפסידו ועתה הם מנהלים קרב מאסף כואב. מצער שאין היום בשמאל אף מבוגר אחראי, שיכול לעמוד מול האטרף של הקצוות הקיצוניים, שמסוגל להעמיד גבולות, שיכול להסביר לחבריו שמי שחושב שיכפה את עמדתו על הרוב בכוח, ימצא את עצמו בסוף התהליך מחוץ למגרש.