הדיון על שינויים במערכת המשפט - רפורמה בעיני התומכים, והפיכה בעיני המתנגדים - מביא איתו שיח ציבורי ער על עניינים של מהות, שכמותו לא הורגש מאז השתלטות פוליטיקת ה"ביבי או רק לא ביבי" על הפוליטיקה הישראלית.
בין היתר, השיח מדגיש קווי שבר חברתיים שחורגים בהרבה משאלת השינויים במערכת המשפט.
מעל לכולם בולט המקום החריג של מערכת הביטחון בשיח זה, וההצפה של שאלה על אתוס צבא העם עליו גדלנו: האם משרתי המילואים מקיימים את חובתם החוקית והאזרחית, או שמא יש להתייחס אליהם בתור מתנדבים לכל דבר ועניין?
מתחילת המאבק הציבורי בהליכי החקיקה בלטו שתי זירות חברתיות שלא היו פעילות במחאות פוליטיות קודמות: המחאה הכלכלית, בהובלת יזמי ומשקיעי הייטק, ומחאת המילואימניקים. בין היתר, היו אלא מכתבי המחאה והאיומים בסרבנות של טייסיםבחילהאוויר, יוצאי סיירתמטכ"ל, 8200 יהל"ם, 669, שלדג ועוד יחידות רבות שהביאו את שר הביטחון יואב גלנט לצאת נגד חבריו למפלגה ולקרוא לעצירת החקיקה, מה שהוביל גם לפיטוריו על ידי ראש הממשלה נתניהו.
לא במקרה, ברוב המוחלט של המכתבים והעצומות שנשלחו לרמטכ"ל ולשר הביטחון, אנשי מערך המילואים התייחסו אל עצמם כאל "מתנדבים". "אנו משהים את ההתנדבות שלנו לשירות מילואים" נכתב במכתב עליו חתומים 120 לוחמי יחידות מורן ומיתר, הסיירות של חיל התותחנים. "לא נמשיך להתנדב לשירות מילואים" היה הנוסח של יוצאימערךהמ"מ. ולמרות שאפשר לערוך פלפול תלמודי בין הפעמים בהם לוחם "מתייצב" למילואים לבין הפעמים שבהם הוא "מתנדב", ברור שכאן מדובר בהצפה של תחושה אחרת לחלוטין: משרתי המילואים היום - ואין זה משנה אם הם טייסי קרב, לוחמים בגולני או קצינות מודיעין - מגיעים בגלל הערכים, לא בגלל החוק.
בשנת 2016 רק 2 אחוז מהציבור בישראל שירת באופן פעיל במילואים. בשנת 2022 המספר צנח בכחצי, והגענו למצב בו אחוז בודד של הישראלים משרתים במילואים. בנוסף, כמו שכל מילואימניק יודע, גם כאשר הזימון נשלח בזמן וכחוק, מי שלא רוצה להתייצב פשוט לא עושה את זה: לאחרונה נקראתי לאימון כשירות חד-יומי. מתוך כלל הצוות, רק כ-25% מהאנשים התייצבו. וזה לא שאני צדיק בסדום: יום הכשירות שקדם לו בכמה חודשים נפל על שבוע אינטנסיבי בעבודה, ולכן אני בחרתי שלא להגיע בעוד אחרים התאמנו.
במילים אחרות, ואולי למעט צו שמונה, כלל משרתי המילואים רואים בכל שבוע, יום או שעה שהם לובשים מדים זמן של התנדבות ותרומה מרצון למדינה. בודדים (אם בכלל ישנם) משרתי מילואים שמפסידים ימי עבודה או לילות מחוץ לבית בגלל חוק שירות המילואים. ומה שנכון בקרב לוחמי חי"ר, שריון והנדסה שמגיעים לשבוע אימון בשנה עמוסה, נכון על אחת כמה וכמה בקרב יוצאי יחידות מסוימות וקצינים המשרתים 30 ואפילו 60 ימי מילואים בשנה. ככל שמישהו עושה יותר מילואים, והפער בינו לבין 99% מהציבור הישראלי שלא עושה ולו יום אחד הולך וגדל, הרי שתחושת ההתנדבות רק מתעצמת.
זאת המציאות כיום. והמסגור של ׳מחאת המילואימניקים׳ מדגיש את אחד מקווי השבר הלא מדוברים של החברה הישראלית: אלפי אנשים, מכל גווני הקשת החברתית, הגאוגרפית והפוליטית, שממלאים את חובתם החוקית, אך מרגישים כמתנדבים לכל דבר ועניין.
היחס לאנשי ׳מחאת המילואימניקים׳ מגלם בתוכו שאלות גדולות על אתוס ׳צבא העם׳ עליו חונכנו, והוא ימשיך ללוות את החברה הישראלית גם ביום שאחרי סיום החקיקה הנוכחית. מגיע היום בו הממשלה תצטרך להחליט: האם מתייחסים למשרתי המילואים כאנשים הממלאים את חובתם ותו לא, או שמא מתחילים להתייחס ולתגמל את משרתי המילואים, מתוך הבנה שמדובר במתנדבים התורמים בגופם ובנפשם תרומה מכרעת לביטחון המדינה ואזרחיה?
הכותב הוא צנחן במילואים, יועץ לשעבר של שרים וחברי כנסת