כשחזרתי ממפגן העוצמה המרגש של המחנה הלאומי השבוע בירושלים, חשבתי על מילות שירו של דן אלמגור "ציונות בלי מירכאות" שנכתב בשנת תשל"ג, במלאת 75 שנה לקונגרס הציוני הראשון, והולחן והושר על ידי שלמה ארצי (וחנן יובל): "כך נולדה לה לפתע תנועה חדשה, שדיברה ועשתה ציונות בלי בושה, והעם הנדהם התבונן בה נרגש וזקף את ראשו מחדש... והיום כששמים מסביבה מירכאות, מבטה העיקש שוב פונה לבאות, היא אומרת לעם: "החלום עוד לא תם יש ויש פה עוד מה לעשות. ולכן, לכן אני, גם היום עוד ציוני, זה אולי לא הגיוני אבל זה מה שאני".
זה היה מפגן של ציונות, מסורת, יהדות ואחדות – בלי מירכאות. לא של נגד אלא בעיקר של בעד. ומול כל זה, אני עומד משתאה למראה סרטון ובו אומרת נערה צעירה בהפגנת המחנה הלאומי לשתי נשים מבוגרות מהפגנת השמאל: "כולנו אחים, כולנו אחים", והן, מביטות עליה במבט מתנשא מהול בחמלה, ואומרות: "לא, לא, ממש לא".
בשורות הבאות אנסה אפוא להתחקות אחר שורשי הוויכוח שמפלג את העם מראשית ימי הציונות.
על סף מלחמת אחים
בי"ג בניסן, ערב חג הפסח תרצ"ד (1934), כשנה לפני פטירתו, פרסם הרב קוק כרוז בעיתון "הארץ" ביחס למתח הגדול ששרר אז בין מחנות הימין והשמאל בארץ-ישראל. המתח התפרץ בעקבות רצח יו"ר ההנהלה הציונית בארץ-ישראל חיים ארלוזורוב, כשנה קודם לכן, על ידי שני אלמונים. הדבר הוביל את היישוב בארץ אל סף מלחמת אחים, ופילג את היהודים בעולם כולו לשני מחנות עוינים:
"המצב העגום [...] לרגלי המריבות הפנימיות והזעזועים [...] ושהם עלולים להרוס חלילה את כל עבודת בניננו המתחדש... נורא הדבר! האם הגענו עוד טרם נתבסס בניננו בארץ לידי המצב של ימי החורבן, אשר מלחמת אחים ומפלגות מסרה את ארצנו ואת מקדשנו וממלכתנו בידי האויב שהגלה אותנו מארצנו והרחיקנו מעל אדמתנו? קולנו זה, היוצא ממעמקי לב-דוי של הכלל כולו, פונה אל כל איש אשר רגשי המשטמה המפלגתית לא העבירתו על דעתו עד כדי לשלוח אגרוף-רשע נגד אחיו [...] [ו]ביחוד אל ראשי המפלגות [...] עליכם החובה לשים מיד קץ למצב הנורא [...] הפסיקו בכל כחכם מיד את כל מעשי פראות ואלמות [...] זכרו כי לאידיאלים נעלים ורוממים הננו נושאים את נפשנו בשאיפת בניננו בארץ, וחלילה לנו מרדת לדרגת עריצים פראים" ("הארץ", י"ג בניסן התרצ"ד).
על הכרוז חתמו אישים נוספים, בהם הרב שלמה הכהן אהרונסון – רבהּ של תל-אביב, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, מאיר דיזנגוף, דוד ילין ועוד.
מה זיהה הרב קוק כגורם המרכזי לשנאת אחים?
מקור השנאה
באותו יום בו פורסם הכרוז המצוטט לעיל – י"ג בניסן תרצ"ד, פרסם הרב קוק בעיתון "ההד" מאמר לרגל חג הפסח, ובו התייחס למאבק התרבותי-זהותי, המסתתר מתחת למאבק הפוליטי המר בעקבות הרצח. הרב עסק בדבריו ביחס בין החירות לביעור החמץ העומדים במוקד חג הפסח, ובהיבט העמוק שהוא מסמל – היציאה לחירות מגורמים זרים ומשעבדים. דבריו החריפים מלמדים על זיהוי שורש המלחמה הפנימית בתוכנו:
"...מי הוביל אותנו עד תהום החושך של שנאת אחים לאחים, עד כדי חורבן וקעקוע של כל מה שעלה בחרף נפש ובעמל דורות למעלה מכח אנוש, אם לא היניקה הזרה מהחמץ ומהשאור של המערכה הרוחנית, אשר העלתה שרטון בימי עלייתה של דרגת צמיחת גאולתנו. מי גרם לנו את כל העורון שלא נוכל להביט אל מרום, ולראות איך שצור ישראל מוליך אותנו על כנפי נשרים, להובילנו אל רוממותה של הגאולה. רק אם אנחנו מצדנו נתנער, להתרומם מכל השפלות של העבדות לכל מה שהוא זר, בין שהוא מתבטא בשפות זרות, בין שהוא בשפתנו אנו אם רק רוחו הוא זר וארסי לנו..." (מאמרי הראי"ה, עמ' 159-158)
לדברי הרב קוק, השנאה והפירוד בתוכנו נובעים מן הריחוק מכל מה שריח יהדות בוקע ממנו. זהו "החמץ התרבותי" שגורם ליהודים להתכחש לזהותם וממילא – להתייחס אל אחיהם כאל אויבים, שאותו יש לבער מתוכנו כדי לצאת לחירות. במילים אחרות: מי שמחובר לזהותו, לתרבותו, לארצו ולמדינתו, לא יוכל להעלות על דעתו את צמד המילים "מלחמת אחים".
איום שאין בו ממש
לפני כמה שבועות התראיין הזמר והשחקן יהורם גאון – חתן פרס ישראל, בתוכניתו של איש התקשורת רוני קובן. בקטע קצר מן הראיון, דבריו של הרב קוק קיבלו ביטוי חד ואקטואלי:
רוני קובן: "חלק מהאנשים מסתכלים עלינו עכשיו והם חיים היום בתודעה אמיתית של פחד, של פחד ממלחמת אחים, זה משהו שאתה פוחד ממנו?"
יהורם גאון: "לא תהיה פה מלחמת אחים לעולם. לעולם. זה עם שההוויה בו היא הוויה משפחתית, זה לא יכול לקרות שאנשים יילחמו אלה באלה. אני לא מאמין. זה מין איום שאין בו ממש. לא יהיה בו ממש לעולם. כי הארץ הזאת היא ארץ שבתחתיתה, בתשתיתה, היא ארץ של יחד. ככה אני מאמין".
מהו ההבדל בין התודעה שמתוכה שואל קובן את שאלותיו לבין זאת שממנה עונה יהורם גאון? מהו ההבדל בין הנערה הצעירה מהפגנת הימין לשתי הנשים המבוגרות מהפגנת השמאל? נדמה לי שההבדל נעוץ בדיוק בנקודה עליה הצביע הרב קוק: כאשר מחוברים לבסיס הערכי המשותף של כולנו; לזהות העמוקה והשורשית שמחברת בינינו, אפשר להרגיש, חרף כל הוויכוחים, כמשפחה. אולם, כאשר אין בסיס תרבותי משותף ואין זהות משותפת, החשש והחרדה מפני פירוד הולכים וגוברים.
וזהו אולי גם כל סיפור המאבק הנוכחי כולו על רגל אחת: האם זהו סיפורה של שפחה – סיפור על דיכוי של צד אחד את הצד השני, או סיפורה של משפחה – בה, אחרי ולפני כל המחלוקות והוויכוחים – אנשים אחים אנחנו.
מתוך המאמר שיפורסם בשבת הקרובה בעלון של מכון מאיר