"ההפרדה כבר כאן. חיים פה שני עמים שמתעבים זה את זה ולא מוכנים שיתיכו אותם יותר יחד.
ניסינו, לא הצליח, מתנתקים". דברים מזעזעים אלו של העיתונאי אריה מליניאק, נשמעים לאחרונה בתקשורת יותר ויותר. הלב מזדעק על אובדן האחווה. אך עד כמה מדובר בשיקוף אמיתי של המצב במדינה?
שני יהודים, שתי הפגנות
כשצעדתי עם משפחתי להפגנה בירושלים, עברו לידינו אב ובנו, שלפי חולצותיהם זיהינו שהם בדרכם להפגנה נגד הרפורמה המשפטית. הרגשתי מתח בעיני האב, ואמרתי לו בחיוך 'ערב טוב, מה שלומך?' משהו בפניו נרגע, והתפתחה בינינו שיחה נעימה. שני יהודים, מאלון מורה ומהמרכז, הולכים ביחד במשך כמה דקות לשתי הפגנות הפוכות.
הוא שיתף אותי שהוא צעד עם פחד וחשש מכל מפגין ימין שעבר לידו, ושמח כל כך שקיבלנו את פניו לשלום ודיברנו איתו. במהלך השיחה אמר שכואב לו שהוא מתויג אוטומטית כשמאלן קיצוני, כי הוא ממש לא (-הצביע לגנץ), אך הוא פשוט מפחד על עתידה של המדינה כי היא חשובה לו, ולכן טרח לבוא עד להפגנה בירושלים. שאלתי אותו: תוכל בבקשה להסביר לי ממה אתם כל כך מפחדים? לצערי הוא העדיף לא להיכנס לכך, אך הדגיש שבעקבות שיחתנו הוא מרגיש שכוחות קיצוניים מנהלים את השיח ומפרידים בינינו באופן שקרי ולא נכון. על כך כמובן הסכמתי איתו. סיכמנו שאנחנו לא חייבים להסכים, אך ברור שאחים אנחנו! נפרדנו לשלום. 'שיירבו כמותכם' הוא הוסיף.
המפגש הזה לא נדיר וחריג, אלא מאפיין את הרוב המוחלט בעם. אך מדוע השיח התקשורתי כל כך שונה ומפלג? מדוע בפועל האוויר מלא בשנאה?
תקרת הזכוכית
כבר לפני שנים רבות טבע אורי אורבך ז"ל את הביטוי: 'הטובים לתקשורת'. לקח זמן, אך לאט לאט השתלבו גורמים דתיים וימניים בתקשורת הישראלית ונוצר גיוון מסוים.
אבל אז פרץ הוויכוח סביב הרפורמה המשפטית, והתגלה דבר שרבים חשו בו, אך לא תמיד הבחינו ברמת הקיצוניות שלו: יש אנשי תקשורת דתיים וימניים משפיעים מאוד, אך מתברר שישנה תקרת זכוכית המונעת את שינוי פרדיגמת החשיבה הבסיסית בתקשורת (וכפי שראינו כך גם בצבא, במערכת המשפט ובגופים נוספים). כאשר מגיעים לקודקודי המערכת, יש רק סוג חשיבה אחד שמאפשר התקדמות בסולם הדרגות.
כמעט כל גופי התקשורת צופפו שורות, הדיחו את אלו שלא יישרו קו עם הרוח הנכונה, או רמזו להם באופן בוטה שאין מקומם אצלם (איילה חסון, שרון גל וגדי טאוב), והתחילו לתחזק תעמולה חד-צדדית שיטתית ועקבית, שבה כל האמצעים כשרים.
תעמולה הרסנית
להיות נגד הרפורמה - זה לגיטימי; ליצור הפחדה שיטתית שלא מחוברת למציאות, גם במחיר פילוג וקיטוב בעם - זה עוול נוראי.
להתנגד לממשלה - זה חלק מחוקי הדמוקרטיה; לעודד סרבנות ולחזק אותה, זה פשע לאומי.
להתנגד לראש ממשלה מסוים – זה הגיוני; לפמפם על אפשרות לנבצרות, בניתוק מוחלט מהחוק המקורי, זה שקר איום.
השיא הגיע בקמפיין התקשורתי על ה'משבר החוקתי', בו עודדו את מערכות הביטחון להקשיב לבג"ץ ולא לממשלה הנבחרת, שהמשמעות היא שאיפה להפיכה צבאית. לקח לי זמן לעכל את הדברים ששמעתי.
המוכנות לשרוף את המדינה אם יעזו לגעת במערכת המשפט, היא נחלתו של מיעוט קיצוני, אך היכולת להפחיד ולהניע המוני עמך בית ישראל להפגין על כך מתוך חרדה קיומית – זו כוחה של תקשורת מגויסת.
איני מכחיש שישנה מחלוקת אמיתית על הרפורמה, וטענות שיש לדון בהן. למתנגדים יש חששות אמיתיים. כוונתי היא שכאשר מעוררים רגשות של פחד עד כדי ליבוי שנאה ופלגנות, אנשים נמצאים בעמדת חשדנות ותחושת איום. כאשר החשש מנופח לחרדה, אי אפשר לדבר ואי אפשר לשמוע. ולצערנו כך מתפקדת התקשורת בחודשים האחרונים – מתדלקת תעמולה של פילוג, הפחדה ושנאה.
'פייק ניוז' והקרב על האמת
מובא בשם הגר"א, שהמאבק בדור הגאולה יהיה על האמת, שינסו "לעקור את האמת ואת כל פעולה טובה המביאה לידי קידוש השם" (קול התור פרק ה). ומהו קידוש השם, אם לא פרסומים חיוביים על היהדות והחיבור החזק בין חלקי העם, שנעדרים כל כך כיום בכלי התקשורת השונים? בפועל, מקרי קצה מועצמים, וציבורים שלמים מוכפשים.
התקשורת בימינו לא תואמת את תפקידה המקורי. במקום להצליח ליצור קשרים וחיבורים בין בני אדם, היא מפלגת ביניהם ומעצימה סכסוכים. במקום לתת פה לאנשים, היא חוסמת את קולם. במקום להרבות אמת, היא מעצימה את השקר וחוסר הפרופורציות במציאות.
גם האלגוריתם של הרשתות החברתיות יוצר תיבות תהודה סגורות, בהן אנשים שומעים בעיקר את דעותיהם, והופכים להיות אטומים כלפי דעות שונות מהם. וגם הוא מחזק הפצת 'פייק ניוז' (ראו 'מהפכת הקשב').
מי לקח לי את הקול?
מתברר לנו שגם בעידן של רשתות חברתיות, לתקשורת הממסדית יש עדיין כח גדול מאוד. יש הפגנות "לגיטימיות" שמקבלות סיקור אוהד, ויש הפגנות שלא יתועדו, אלא אם יהיו בהם מקרי אלימות. לצערנו, ההסתה של התקשורת הועילה, ואנשים נורמטיביים חובבי מסורת ישראל, מרגישים כיום באמת מפוחדים. אחד הדברים שהמחישו זאת היה הסרטון של המפגין נגד הרפורמה, שהתרגש עד דמעות בשמיעת השיר 'שלום עליכם' בבני ברק.
פסח, שהוא חג החירות, נדרש פה-סח, כי גאולתו של העבד ויציאתו לחירות מתבטאת בראש ובראשונה בכך שלקולו יש משמעות. פתאום הבנתי שבגלל שלקחו לנו את הקול התקשורתי, נעלם לנו גם הקול האזרחי.
לשקר אין רגליים, והוא חייב להתפוגג בסופו של דבר. וכדבריו של אברהם לינקולן: "אפשר לשקר לחלק מהאנשים כל הזמן, אפשר לשקר לכל האנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לשקר לכולם כל הזמן".
תפילתנו היא שבינתיים השקר הזה יגבה כמה שפחות פצועים בנפש האומה ואחדותה. ובעיקר, שנצליח ליצור כאן מהפכה תקשורתית אמיתית. כי כעת ברור שגם בעידן של שילוב דתיים וימניים בכל מוסדות המדינה, בקודקודי המערכות קולם לא באמת נשמע. יש צורך בגיוון אמיתי בתשתיתן של כל המערכות, ולא רק תוספת קוסמטית למראית עין. לא רק עוד כתב מוכשר, אלא שינוי תפיסה שורשי במערכות התקשורת שיביא לגיוון אמיתי, ולתקשורת חיובית שמדברת בעיקר על הטוב והמאחד בינינו. משהו מזה כבר התחיל, וחלק מהציבור מאס בערוצים מסוימים ועבר לערוצים חדשים שבהם רוח אחרת, אבל היום אנחנו מבינים שעוד דרך ארוכה לפנינו. "ובכן, תן כבוד לעמך... ופתחון פה למייחלים לך".
הרב דני לביא, הוא ר"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה, וראש מכון ידעיה והאתר 'לדעת להאמין'