לקראת ליל הסדר ניתן לאחל ולקוות ש"יהיה בסדר". ההידברות אצל הנשיא החלה, לפי הסימנים אין סיכוי משמעותי לפשרות של ממש והסכמות.
הפגנות המחאה ממשיכות, ויותר ויותר הולך ומתברר שהאנרגיות והכוונות הם להפלת הממשלה ולא רק להורדת הרפורמה המשפטית מסדר היום. הימין חווה את השהיית הרפורמה כתבוסה, מלא מלא, והצד השני כנצחון זמני וחלקי, אבל יש להמשיך ולהשיג ניצחון מלא מלא. המחאה אמצה את דגל ישראל ורבים זקפו זאת לטובת הגאונות השיווקית של מארגני המחאה.
בעקבותיה גם ההפגנות המאוחרות מדי של תומכי הרפורמה אמצו את דגל ישראל, עד שמבחוץ היה נדמה שכל המפגינים הם משום מה עם אחד. לכאורה עם כל השנאה והכעס זה נראה פרדוכסלי, אבל יתכן שבעומק העניין נחשפה הליבה של עם ישראל, שהיא אחדות. הליבה ולא החוקה.
בפילוסופיה יש מושג של "אחדות הניגודים" שגם מעל ומתחת ניגודים חריפים ומקוטבים מרחפת אחדות, זו לא רק פרשנות ספקולטיבית אלא אמיתית וגם באווירה הפוליטית העכורה נראה שעדיין זה כך. היה מן הראוי להעמיק ולדון בנושא כאשר זה יתאפשר, אבל כרגע חשוב לא להפקיר את המשבר לרחובות. למי יש יותר מפגינים, ומי מפגין יותר נחישות . במקרה הנוכחי הנחישות והנוקשות הם מהשטן. דרושה יותר רכות ופשרנות.
הנשיא, גנץ ואחרים הזהירו ממלחמת אזרחים, אבל למעשה יש להודות ביושר שאנו כבר בעיצומה של "מלחמת אזרחים" של ממש, אמנם אפילו הערבים ששמחו במריבת האחים של ישראל לא הצליחו להבין כיצד אירועים הדומים לאביב הערבי, ולכיכר תחריר לא מגיעים לשפיכות דמים ולאלפי הרוגים. לטעמם מן הסתם היהודים הם "חננים" "פריוולגים". שיא הסערה היה ב"ליל גלנט" עם כמה וכמה שריפות בשליטה והתפרעויות שהיו בגדר השתוללות מסויימת.
מלחמת אזרחים לעם פריוולגי, שיודע להלחם על זהותו ועצמאותו, אבל יודע לשים גבולות לעצמו ולא ללכת עד הסוף. ההיסטוריה מלמדת שרוב העמים בשלב מסוים במהלך התגבשותם ההיסטורית חוו מלחמת אזרחים במתכונת כזו או אחרת, אבל רובם בנשק חי והרוגים של ממש. יש להביט מלמעלה על מה שקרה לנו בחודשים האחרונים, לקחת הכל בפרופורציות ולהתנחם במה שקרה שהוא עדיין לא במימדים של אסון.
במהלך מלחמת האזרחים הופעלה "הפיכה צבאית", כנגד מה שנראה למפגינים כהפיכה משטרית. השיא היה "ליל גלנט" שהופעתו בטלוויזיה הזכירה כניעה צבאית כנגד ההפיכה הצבאית בראשות הטייסים, המילואימניקים, בוגרי יחידות מיוחדות כמו מטכ"ל והשייטת, וסייבר כמו 8200. סביר להניח שמה שחווינו עד עכשיו היתה המערכה הראשונה, ולפנינו מערכות נוספות תוך כדי ולאחר החג. ניתן לקוות שהגרוע מכל הוא מאחורינו. במונחי כדורגל, לאחר הניצחון המדהים של הימין בבחירות, הובקע שער השיוויון, ומורלית היתרון עבר לצד של השמאל. גם ההידברות אצל הנשיא מורכבת ברובה מצד המתנגד לרפורמה, ולא מצד הממשלה. ללא שינוי של ממש בחוקי המשחק מו הסתם תהיה הארכה, ולאחריה עוד ארכה, ופנדלים עד שיקבע המנצח, שגם זה יהיה זמני בלבד. רצוי להשאר בתיקו לפחות עד הטורניר הבא..
התקווה ש"יהיה בסדר" היא בעיקרה רגשית ואמונית ברוח חג הפסח חג הגאולה. אבל גם רציונלית יש לה על מה להישען. בצד של המחאה קורה תהליך דרמטי של התהוות חברתית פוליטית חדשה, הרבה מעבר ושונה ממפלגות האופוזיציה, שהן סוג של טרמפיסטיות לאירוע.
את ההפגנות הניעו מאחורי הקלעים "כת הגנרלים" בראשות ברק, אולמרט יעלון וחלוץ, אבל ראשי המחאה הם מזן אחר, עדיין ללא צבע מובהק ומנהיגות מסויימת, כשהבולטת היא שקמה ברסלר ואחרים. מתוכם תצמח הנהגה חדשה וניתן לקוות שבמשך הזמן גם מפלגה גדולה, אולי המפלגה הדמוקרטית, בדומה לארה"ב. יש לשער שבמקביל גם בימין תהיה רפורמה חברתית פוליטית חדשה, וחילופי הנהגה להנהגה הנוכחית שכשלה, ובגדול. מלא מלא. נתניהו בשלהי כהונתו ההיסטורית, וגם הליכוד אשר הוכנע על ידו יקרוס וישקע ויסיים את דרכו ההסטורית.
המפלגה לא השכילה לנהל הנהגה, חילופי הנהגה מוסדרים, וקשה להניח שהיא תוכל להתשתקם לאחר נתניהו. אולי במקום הליכוד שנתניהו הרס אותו כמעט כליל עם אוסף ביביסטים הזויים ועם הכנעת מתנגדיו המשמעותיים, תצמח מפלגה רפובליקנים גדולה אשר בשוליה תהיה "מסיבת התה" ההזויה כדוגמת סמוטריץ ובן גביר". דומה במשהו למבנה הפוליטי בארה"ב, רצוי ללא תחלואיה ובאווירה יותר בריאה וחדשה.
גורלה של הרפורמה המשפטית נגזר להתפוגג תחת ההדברות הסתמית בבית הנשיא, ואולי רק קטעים שוליים ישארו ממנה. אבל אם במקומה תצמח רפורמה חברתית פוליטית, מבנה חדש והנהגה חדשה משני הצדדים עם ישראל יצא נשכר, ואז באמת "יהיה בסדר".
הכותב הוא ד"ר צבי מוזס פסיכולוג קליני