כשנה לפני פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה (תש"ן-1990), הוציא הזמר והיוצר מאיר אריאל ז"ל את השיר "נעבור גם את זה", שהפך מאז להיות מעין המנון לאומי למצבי משבר.
השיר שליווה את המלחמה ההיא זכור לי כילד, כמעין פסקול מלווה לאותם ימים בחדרים האטומים. הפזמון החוזר "אבל עברנו את פרעה נעבור גם את זה" ביטא תקווה אופטימית ויהודית ברגעים בהם המצב לא נראָה מזהיר.
הבלוגר אורי הייטנר כתב על השיר את הדברים הבאים: "כל בתי 'עברנו את פרעה' מתארים את האדם הבודד בתוך מציאות קפקאית ביורוקרטית מייאשת".
להלן מספר דוגמאות מהשיר: "מס הכנסה הם עיקלו לי מגבר. מס ערך מוסף הם עיקלו לי משדר. חברת החשמל עיקלו לי מצבר. מינהל המים סתמו לי באר. ראיתי שאני מתדרדר למשבר. התחלתי הוזה... אבל עברנו את פרעה נעבור גם את זה".
"טעות במחשב עלתה לי מיליון. כספומט בלע לי יתרת חשבון. מזכירה אלקטרונית דחתה לי ראיון. שופט אוטומטי שלל לי רשיון. לעורך דין מכני שילשלתי אסימון בחריץ הפה... אבל עברנו את פרעה נעבור גם את זה".
וכך ממשיך הייטנר את ניתוחו לשיר: "אך – מה שנותן לפרט כוח לעמוד במציאות הזאת, היא תחושת השייכות למשהו גדול יותר, ל"אנחנו, עם פרספקטיבה עוד מימי יציאת מצרים".
אחד מהבתים האחרונים בשיר, מקבל בימים אלה, כך נדמה לי, פרשנות מחודשת לאור דבריו של הייטנר: "ושלטון העם שוב יורד אל הכביש ואני מתבזה... אבל עברנו את פרעה נעבור גם את זה".
המערכות הביורוקרטיות, הכוללות לצד מערכות המדינה והמשפט גם את הטכנולוגיה והאלקטרוניקה, מערכות שבתוכן האדם כמו הופך לאבק שאיש לא מתייחס אליו, גורמות בסופו של דבר גם לעם לרדת אל הכביש ולהתבזות. פרעה מלך מצרים, כפי שמובא בספרי החסידות, מבטא את העורף (אותיות פרעה), הצד האחורי הבלתי-פרסונלי של המציאות. היציאה ממצרים אפוא איננה רק שחרור משלטון רודני כזה או אחר אלא מקונספציה מנוכרת, בלתי פרסונלית, לגילוי צלם הא-לוהים שבנשמת האדם. בדברים הבאים אבקש להציג את הקונספציה ממנה מבקש העם היושב בציון להשתחרר בימים אלה, לאור חג הפסח הבא עלינו לטובה.
מייסד הדת החילונית
בספרו "מדינת היהודים – שלב הסיכומים", שראה אור לפני כ-20 שנה, כתב הרב המשפטן ד"ר חיים שיין: "אם בימי ראשית המדינה המוטיב המרכזי בחוויה היהודית הקולקטיבית היה ה'אנחנו' הרי שבעידן הפוסט-ציוני, אותו מוביל למעשה השופט ברק, ה'אנחנו' התחלף ב'אני'. המדינה, מוסדותיה ובתי המשפט שלה מחויבים לרווחתו של ה'אני', להגנה על כבודו וחירותו... לא עוד חזון ציוני יהודי, התיישבות, ביטחון ותקומת האומה שבאו לביטוי מקובל במינוח 'מדינה יהודית' במקורות הציונות, אלא חזון מערבי אוניברסלי הרואה במדינת ישראל את 'מדינת כל אזרחיה' על המשמעויות המפליגות שיש למונח זה מבחינת הגדרתה של המדינה וסדר היום הציבורי שלה..." (עמ' 141-42).
"הוא מוביל באופן סיסטמתי לצמצום אופיה היהודי של המדינה ככל שיש לכך משמעות דתית, ולביטול השפעת המחויבות הציונית על ערכיה ומשפטה של מדינת ישראל, ולהליכה על חבל דק בסוגיות הביטחון של המדינה". (שם, עמ' 146)
"התרבות הנה תחנת הכוח המייצרת את האנרגיה הנדרשת לקיומו של עם. היא מאפשרת את התמדת קיומו, חיוניותו ולכידותו החברתית והרעיונית. כל מי שמבקש לייסד 'דת חילונית' חליפית, נוטל את האחריות לניתוק האומה ממצברי הקיום שלה. ההומניזם הליברלי, אותו מבקש השופט ברק להנחיל לחברה הישראלית, מושתת על אגואיזם. דאגה לאני הפרטי, או לאני הכללי של חברה מצומצמת... כאשר מיסוד דת חדשה כרוך בניסיון למעט (בלשון המעטה) את הדת ואת המצע התרבותי הקיים, בל נופתע אם ברבות הימים האדם ה"חופשי" ישועבד לחירות ניהיליסטית הרסנית. משניתנה הרשות ביד המשחית לשחוט כל ערך, כל דבר שבקדושה, כל מיתוס מעצב, הוא איננו יודע גבולות..."(שם, 241-240)
לאור הדברים הללו, אופי הפגנות ומחאות השמאל הכוללות פגיעה לא מבוקרת בערכי המדינה, מבטא נאמנה את הלך הרוח הערכי הנושב מן ה"דמוקרטיה" מבית מדרשו של השופט ברק.
מה נשתנה העם שלי
לקורבן הפסח ישנם מאפיינים ייחודיים המהווים שילוב יוצא דופן של קורבן יחיד וקורבן ציבור. כך כתב הרמב"ם, בהקדמת פירושו למשנה לסדר קדשים: "קרבן יחיד כעין קרבן צבור - הוא קרבן פסח ששוחט כל אדם ביום ארבעה עשר בניסן". ובמה מתבטא ייחודו? ממשיך (שם) הרמב"ם ומבאר: "דמיון סוג זה לקרבן צבור, לפי שהוא דוחה את השבת ואת הטומאה כמו קרבן צבור, לפי שהכלל אצלנו כל קרבן שקבוע לו זמן דוחה את השבת ואת הטומאה, וכל שאין קבוע לו זמן אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה".
מה ייחוד זה בא לבטא? בדרך כלל, קבוצת יחידים הופכת לכלל על ידי אינטרס ציבורי משותף. אלא שחג הפסח מגלה שעם ישראל איננו עוד עם ככל העמים. בישראל היחס בין הכלל לבין הפרטים המרכיבים אותו הוא כיחס של איברים בגוף. ביציאת מצרים התגלה שכל יחיד ויחיד מישראל מקבל את חייו ומשמעותם מנשמת ישראל שנולדה בחג הפסח, וממילא – מזדהה עם ערכי האומה בכל ליבו. וכלשון הרב קוק: "התגלות יחוד עליון שהכללות של האומה שמתאחדת על ידי קדושת הפסח, נעשתה לאישיות יחידה ממש". (עולת ראיה, עמ' קעח-קעט).
וברוח דברי הפתיחה – היחיד-הפרסונלי, איננו חש מאוים מהמימד הלאומי אלא אדרבה, מזדהה איתו ומבקש לבטא בחייו את ערכיו. חג הפסח, הוא הרגע בו כבוד האדם וחירותו משתקפים בכבוד העם וחירותו. לא כבוד וחירות של "אני" בודד אלא של "אנחנו".
מתוך המאמר שיפורסם בעלון חג הפסח של 'מכון מאיר'