מה נשתנתה המחאה הזו מכל המחאות?

"אין המחאה מכשירה ביצוע עבירות פליליות וודאי שאין היא משמיעה היתר לפגיעה בשלומם של עוברי אורח שכל חטאם בכך שחלפו במקום בו בחרו העוררים להביע את מחאתם גם בתקופה זו, כאשר החברה מפולגת ומקוטבת על רקע מחלוקות אידיאולוגיות לגיטימיות, חובת הציות לחוק עומדת מעל כל המחלוקות, היא חלה על כולם באופן שווה ובמסגרתה ניתן להביע עמדה או מחאה.

לא ניתן לחצות קווים אדומים תוך נשיאת דגל של השקפת עולם, תהא אשר תהא, או תוך רצון להביא לשינוי במדיניות מטעמים של אמונה או מצפון.

שמירת חוק וסדר הינה תנאי מוקדם והכרחי לקיום חברה וממלכה, ובלעדי שלטונו של חוק והבטחתו של שלום הציבור, לא תיכון לא חברה ולא ממלכה" (דברי כב' השופט (כתארו אז) מ' חשין, בש"פ 6834/93 בקוש נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 17.12.93)). כשהבעת המחאה והבעת העמדה, כואבת ככל שתהא, נעשות באמצעים שיש בהם לסכן באופן ממשי חיי אדם, שיש בהם לסכן ציבור רחב וגדול, את שלומו וביטחונו, בית המשפט לא יכול לקחת סיכון של פגיעה בשלום הציבור ואין הוא רשאי להתעלם מהתמונה המצטיירת בפניו".

דברים אלו נאמרו ונכתבו שחור על גבי לבן ב-21 ביוני 2005, בפסק הדין בש"פ 5426/05 של שופטת בית המשפט העליון עדנה ארבל. השופטת דחתה את ערעורם של נדב טייכמן ונתנאל מטרי על פסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב, שניתן על ידי השופט עודד מודריק ב-2 ביוני, בו הוחלט לעוצרם עד לתום ההליכים כנגדם בגין חסימת נתיבי איילון, זאת במסגרת "מחאת ההינתקות" מרצועת עזה וגירוש תושבי גוש קטיף.

האם החוק השתנה?

מה נשתנה בין 'מחאת ההינתקות' לבין 'מחאת הרפורמה המשפטית' שכללו שתיהן את חסימת נתיבי איילון? מדוע זה היחס של מערכת אכיפת החוק והשפיטה במדינת ישראל עושה איפה ואיפה לכאורה, והאין זה מעיד כשלעצמו על הצורך ברפורמה משפטית כלשהי?

מה נשתנה בין מחאות 'יום האדמה' של אזרחי ישראל הערבים, במסגרתן נחסמים צירי תנועה מרכזיים בגליל, לבין מחאות הרפורמה המשפטית בהן נחסמים צירי תנועה מרכזיים בגוש דן? האם מחאתם של יוצאי אתיופיה וחסימת נתיבי איילון על ידם נחשבת כפחות לגיטימית, ראויה וחשובה משל מפגיני המחאה הנוכחית?

מה היה קורה אילו הדרוזים היו חוסמים את נתיבי איילון או חוסמים את הדרך לנמל התעופה בן גוריון מפאת חקיקת חוק הלאום, ממנו חשים הם פגועים עד היום? מה הייתה תגובת המשטרה ומערכת המשפט אילו ערביי הגליל או הבדואים בנגב היו חוסמים את נתיבי איילון וכביש מס' 1 במחאה על סוגיה אידאולוגית מהותית עבורם או כחשש מפני חקיקה העלולה לפגוע בזכויותיהם, ולו רק מפאת הזדהות עם חששם של היהודים מהרפורמה המשפטית?

עם יד על הלב- היש מי שמאמין שיחס גורמי האכיפה והשיפוט כלפי מפגינים אלו היה מזכיר את היחס כלפי המפגינים נגד הרפורמה המשפטית? האם יש מי שיכול לטעון שאין הבדל וכולם, באמת ובתמים, שווים בפני החוק?

העיתונאי עמית סגל שאל לאחרונה את ראש הממשלה לשעבר יאיר לפיד, האם הוא תומך בהתייחסות נוקשה של המשטרה למפגינים נגד הרפורמה המשפטית שחוסמים כבישים, כפי שבתקופת המחאה נגד ההתנתקות קרא "להעיף" מפגינים מהכביש "בתוך שלוש דקות"? בתגובה ענה לפיד: "ב-2005 בנסיבות שונות לגמרי... שונה כי עברו המון שנים, כי זה אנשים אחרים, כי זו סיטואציה אחרת וזה עולם אחר". דבריו של לפיד מתעלמים מעובדה אחת "שולית" לכאורה, אך חשובה- החוק הוא אותו חוק עונשין משנת תשל"ז 1977 והוא חל על כל אזרחי ישראל ללא הבדל דת, גזע, מין, השקפה פוליטית וכיו"ב. אין בסמכותו של אדם, בוודאי לא ראש ממשלה לשעבר בישראל, להחריג על דעתו ושלא על פי חוק, אף אדם או קבוצה המבצעים עבירה על חוקי המדינה. זו אמירה אומללה ומסוכנת שיכולה לקבל פרשנות מרחיקת לכת על עבירות שונות וחמורות לא פחות, חלילה.

יהיו מי שיטענו כי הנערים שמחו נגד ההינתקות וחסמו את נתיבי איילון עם צמיגים בוערים, הואשמו בעבירות שונות לפי חוק העונשין ובהן קשירת קשר לביצוע פשע, סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה ורשלנות. זאת מפאת הדרך האלימה בה נהגו כשקשרו קשר לחסום את נתיבי איילון, השלכת הצמיגים לכביש הסואן והבערתם באופן העלול לסכן את חיי המשתמשים בנתיב. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי כנגדם נטען, כי "העוררים וחבריהם זרקו שמונה צמיגים אל הכביש לאחר ששפכו עליהם חומר דליק, חסמו את נתיבי התנועה וניסו להצית את הצמיגים שהיו מונחים על הכביש".

כיצד דברים אלו נתפשים כשונים במהותם, ולו רק מעבירת קשירת הקשר לפי סעיף 499 לחוק העונשין לכאורה של מפגיני המחאה המשפטית הנוכחית ומוביליה המוכרים והממומנים? עבירות שלהבדיל מחמשת הנערים, שמתוכם נתפסו רק שניים בידי המשטרה, בוצעו לאחרונה על ידי מאות מפגינים שירדו אל אותו כביש בדיוק, הביאו עמם צמיגים וחומרי בעירה נוספים, הציתו אותם במרכז הכביש ומנעו תנועה סדירה לפרק זמן ממושך יותר, ללא שחשבו כלל לנוס מאימת המשטרה. האם החוק מבחין בין יחיד העובר על החוק לקבוצה קטנה או גדולה העושה כן?

בפסק דינה האמור של השופטת ארבל בתקופת ההינתקות, כתבה היא כך: "כאמור, ברקע המעשים תפישה אידיאולוגית ורצון להביע מחאה, התנגדות וכאב. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בקבוצת אנשים שלכאורה תכננה מעשיה בקפידה והצטיידה מבעוד מועד בצמיגים וחומרים דליקים תוך תכנון ומטרה להשבית נתיב תחבורה מרכזי בישראל שהוא סואן בכל שעות היום, תוך התעלמות מהתוצאות האפשריות.

כשקיימת תשתית ראייתית לכאורית לאישום כי העוררים השתתפו בשליחת שמונה צמיגים למרכז הדרך, חסמו את נתיבה תוך ניסיון להצית את הצמיגים על הכביש, כאשר אחד מהחבורה שופך חומר דליק על הכביש ואחר מנסה להדליק החומר באמצעות אבוקה בוערת, לא עומדת לעוררים הטענה כאילו כוונתם לא היתה לפגוע בנוסעים ובמשתמשי דרך תמימים וכי לא ידעו שיש בכך לסכן את ביטחונו ושלומו של ציבור עוברי הדרך הנוסעים בנתיב התחבורה. מקובלים עלי, בהקשר זה, דברי בית המשפט המחוזי שמפאת חשיבותם אביאם כלשונם: "....די ברור שכדי להתגבר על תופעה כזאת יש לנקוט אמצעים דרסטיים, לאמור אם החשש לסיכון עתידי של ביטחון הציבור הוא גדול והוא ילך ויגבר עם התרחבות התופעה אין עצה ואין תושיה אלא לחסום את הדרך לפני המבצעים לשוב ולהעמיד את הציבור בסכנה".

האם מפגיני המחאה הנוכחית לא התעלמו מהתוצאות האפשריות של מעשיהם ובהם חסימת עורקי תחבורה מרכזיים המשמשים כוחות חרום והצלה, אזרחים הזקוקים לטיפול רפואי ועזרה? האם מפגיני המחאה המשפטית חיכו למשמרות הזהב שיחסמו את התנועה באיילון בשעה שהם יורדים לכביש? האם אף אחד מהמפגינים לא תכנן להביא צמיגים וחומרי בעירה מבעוד מועד? האם אלו פשוט ניקרו בדרכו, עת עצרו נהגים וסיפקו בנדיבותם צמיגים מיותרים ובנזין מרכביהם, שעצרו בלאו הכי, כדי להציתם במרכז נתיבי איילון?

פסק דינה של השופטת ארבל דחה בקשה לשחרור הצעירים לחלופת מעצר תחת השגחה, משום ש"הנכונות לבצע עבירות לשם הפגנת מחאה נגד מדיניות הממשלה, תוך סיכון הציבור, עומדת בעינה". כמה מהמפגינים, פורעי החוק, שחזרו וחסמו צירים מרכזיים, חזור וחסום בניגוד לחוק, נמצאו במעצר ממושך או בחלופות מעצר?

לסיכום

לכל מחאה ציבורית חוקית יש מקום במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אין ספק כי במדינת חוק יש לאפשר לאזרחים לקיים את מחאתם ואף להילחם על זכותם זו, באופן שאין בו כדי לעבור על החוק, ללא קשר לסיבת המחאה והרכב ציבור המפגינים. כדברי הפילוסוף הצרפתי וולטר: "אינני מסכים למילה מדברייך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם".

צדק חשוב שיעשה ויראה ללא משוא פנים ובהתאם לחוקי המדינה בידי שופטי ישראל. עקרון פומביות הדיון במערכת המשפט מגלם את זכות הציבור לדעת, זכות יסוד במשטר דמוקרטי המהווה את אחת הערובות המהותיות לתקינות ההליך המשפטי. לאזרחי ישראל עומדת הזכות לקרוא ולשמוע את מערכות השיקולים המרכזיות, המנחות את השופטים בבסיס קבלת החלטותיהם. זאת מתוך כוונה כי אלו יובנו ויתרמו לעיצוב הנורמות הראויות לחברה מתוקנת, בה לא מתקבל על הדעת לעשות איפה ואיפה בין אדם לאדם או קבוצה לקבוצה.