השבוע שמענו כי הקואליציה בראשות בנימין נתניהו עומדת להעביר חוק שיעסוק בגיוס לצה"ל, בכללי התנהלות הפטור מסיבת "תורתו אומנותו" ובתשלום לחיילים קרביים.
מה כולל החוק החדש?
על-פי הפרסומים, החוק מציע מעין פשרה, שבה יקוצר שרות החיילים שאינם קרביים לשנתיים, חיילים קרביים ישרתו שלוש שנים אולם יפוצו כספית על השירות בשנה השלישית ואילו הפטור מסיבת "תורתו אומנותו" לחרדים יקובע בחוק כך שמי שילמד בישיבה ויגיע לגיל 21-23 יקבל פטור מלא משירות בצה"ל, בניגוד לגיל מאוחר הרבה יותר במצב הקיים.
יוזמי החוק מנסים לכאורה לשרת את צרכי צה"ל, אשר קיימים בו עודפי חיילי חובה שאינם קרביים, בכך שיקצרו את שירות החובה שלהם. אולם, מכיוון שמשך ההכשרה של חייל קרבי הוא ארוך – צה"ל חייב שחיילים קרביים ימשיכו לשרת שירות חובה ארוך יותר, ולכן מוצע לפצות אותם במשכורת חודשית מסויימת, גבוהה בהרבה מהמשכורת הנוכחית.
בעניין האוכלוסיה החרדית, סבורים יוזמי החוק כי היות וצה"ל "מוותר" למעשה על הרבה חיילים שאינם קרביים, ניתן באותה הזדמנות לקבע את הפטור לחרדים מסיבת "תורתו אומנותו" ולא לדרוש שימשיכו ללמוד עוד שנים רבות בטרם יקבלו את הפטור ובכך לצרפם בגילאים מוקדמים יותר לשוק העבודה בישראל.
לכאורה, נשמע פנטסטי. פתרון נפלא גם לבעיות עודפי החיילים העורפיים בצה"ל, גם לסוגיה הנצחית של פטור לחרדים וגם פיצוי כספי לחיילי חובה קרביים. מבלי שבדקתי את הנתונים, אני מניח גם שהתקציב שיתפנה ממשכורות החובה של החיילים העורפיים שישוחררו יופנה לתשלום המשכורות של חיילי החובה הקרביים בשנה הנוספת ובכך החוק לא ידרוש תוספת תקציבית ויוכל להיות מיושם בלי להעמיס יתר על המידה על תקציב המדינה. פשוט נפלא...
ומה יהא על האידיאולוגיה, מה יקרה למושג המקודש של צבא העם? בהיבט המוסרי - החוק המוצע הוא טעות אסטרטגית ואסור שיעבור!
החוק המוצע לא רק שאינו פותר את בעיית השוויון בנטל מול האוכלוסיה החרדית והאוכלוסיה הערבית, אלא מחריף את הבעיה ומקבע חוסר שוויון מובנה בנטל גם בין כלל האזרחים.
זהו אולי חוק שיש בו יסודות כלכליים הגיוניים לכאורה, אולם אין בו לב! אין בו מינימום של רגישות חברתית והסתכלות רוחבית על כלל אוכלוסיית מדינת ישראל.
היכן ערך צה"ל כצבא העם? ככור היתוך לשכבות השונות בעם? היכן הבסיס האזרחי השוויוני עליו מושתת הדמוקרטיה שלנו? כל אלו נעלמו לטובת חישובים קואליציוניים וכלכליים?
איך יוכל הרמטכ"ל להביט בעיני חייל חובה שמתגייס לשירות קרבי, ולהסביר לו מדוע הוא מחוייב בחוק לשרת שנה יותר מחייל "ג'ובניק"? הרי זה שירות חובה, לא התנדבות?
איך מעלה המחוקק עוז לקבוע שניתן לחייב חייל קרבי לשרת בשירות חובה אפילו יום אחד יותר מאשר חייל שאינו קרבי? וזאת, ללא כל קשר לפיצוי הכספי שיוצע לו (ובמאמר מוסגר, מגיע לו כבר היום).
כקצין בכיר בצה"ל, הייתי שותף בלא מעט סבבים של דיונים על קיצור שרות חובה בצה"ל.
תמיד עמדת צה"ל היתה עמדה מוסרית:
אורך שירות החובה המינימלי לכלל האוכלוסיה יהיה כאורך שירות החובה שצה"ל צריך לטובת המערכים הקרביים!
זו עמדה ערכית שאין לפגוע בה! ככל שצה"ל יכול להסתפק בשנתיים שירות חובה לחיילים קרביים, שיתכבד ויאמר זאת וכך יקוצר השירות לכולם. אולם, אם לא כך הוא הדבר – אתנן כספי כזה או אחר לא מחליף עקרונות של שוויון והוגנות!
צה"ל חושש, ובצדק, לנסות לבקש מחייל שעולה לאוטובוס הנוסע לטירונות גבעתי לחתום על טופס התנדבות לשנת קבע בגין "הזכות" שניתנה לו לשרת כחייל קרבי בגבעתי... לכן, נולד ה"פטנט" של תשלום נוסף לחיילי חובה, שבא להבטיח כי החיילים הקרביים יחוייבו לשרת שנה נוספת בצה"ל.
זהו פתרון טכני – אבל ליקוי מאורות מוסרי!
ומה הפתרון הנחוץ בעת הזו?
הבסיס העקרוני והערכי לפתרון סוגיית השוויון בנטל הוא פשוט - שיהיה שוויון!
אורך שירות החובה של לוחם בצה"ל – הוא הסמן הימני, מורה הדרך, לפיו צריך לקבוע את אורך השירות הנדרש מכלל אזרחי המדינה. זהו ערך עליון, ערך מוסרי חשוב ממדרגה ראשונה!
החוק החדש צריך להבטיח כי כל אזרח במדינת ישראל – יהודי, ערבי, חילוני, דתי לאומי או חרדי - יהא חייב בדיוק באותו אורך שירות חובה, למעט הבדלים בין גברים לנשים.
אולם, החובה תהיה לשרת בצה"ל או בשירות לאומי מסוגים שונים. גם זה לא חדש – זה קיים בפועל כבר כיום. יש לקבע את הנושא בחוק, כמובן עם עדיפות עליונה שתישמר תמיד לצרכי צה"ל.
הכנסת השירות הלאומי למסגרת שירות החובה תחייב גם בחינה מחודשת ומחמירה של הפטורים הרבים המוענקים כיום למשתמטים רבים מטעמי בריאות או מטעמים אחרים שונים ומשונים.
לעניין פטור משירות מסיבת "תורתו אומנותו" לחרדים – יש למסד אחת ולתמיד את הלימוד בחלק מישיבות החרדים כשירות לאומי לכל דבר ועניין, כחלק מזהות המדינה היהודית-דמוקרטית.
צודקים ראשי החרדים הטוענים זה שנים רבות כי הלימוד בישיבה אינו שווה פחות או קשה פחות, מממוצע השירות של אזרח חילוני בצה"ל.
אם נביט במראה, נראה כי כמעט חמישים אחוז ממחזורי הגיוס מקבלים פטורים משירות מסיבות שונות ומשונות ולא משרתים כלל. גם את יתר החיילים העורפיים, למעט כמובן חיילים ביחידות מסויימות, צה"ל פחות צריך ומעוניין לקצר את שירותם. האם כל אלו באמת "שווים" יותר מלימוד תורה בישיבה??
כמובן, חלק מסויים וקטן מהעם, שהוא ליברלי, שכיום הוא מפגין ב"מחאה", שהוא מתיימר להיות בעל מוסר השונה מהמוסר היהודי - לא רואה צורך בכך ולא מסכים עם תפישה זו. כנראה שהוא גם לעולם לא יסכים.
אולם, רוב העם היהודי בישראל, גם אם הוא חילוני, מבין בעומק נשמתו כי יש צורך לשמר את הבסיס ליהדותנו במדינה, בין היתר בדרך של שימור גרעין רוחני של לומדי תורה איכותיים. יהדות אינה רק ללכת לבית כנסת, לצום או לא ליסוע ביום כיפור ולאכול טוב בחגי ישראל.
בעומק הלב, הרוב המוחלט במדינה מבין כי לשימור לימוד התורה יש תרומה למדינה היהודית. לכן, מן הראוי להגדיר זאת כאחת מדרכי השירות הלאומי בחובה, בדיוק כפי יוגדרו תחומים אחרים לשירות לאומי, ביתר המגזרים. הגיע הזמן שמדינת ישראל הרשמית תחוקק חוק המכיר בלימוד תורה כערך בעל משמעות, הרי בן גוריון הכיר בכך עוד בקום מדינת ישראל!
כך, הצעיר החרדי, לאחר סיום תקופת שירות החובה שלו בישיבה, בהנחה שבאמת ילמד בה ולא יעשה את תורתו קרדום לחפור בה, ימלא בכך את חובתו האזרחית למדינה ולא יוטלו עליו כל מגבלות אם יבחר לצאת לשוק העבודה.
מצד שני, כל מי שלא ילמד בישיבות הללו, יצטרך לשרת שרות לאומי חובה בצה"ל או באחד הארגונים שיקבעו לצורך כך, בדומה ליתר אזרחי המדינה. על האוכלוסייה הערבית יוטלו אותם כללים לעניין שירות לאומי.
וחשוב לא פחות, כדי שאכן החוק החדש יתבצע ולא בדרך של אכיפה פוזיטיבית וכוחנית על קבוצות אוכלוסייה שונות, יש לקבוע עקרונית שמי שלא תורם – לא מקבל.
ניתן לחשוב על שלילת קצבאות ביטוח לאומי מאזרח שלא מילא את חובתו, ניתן לשלול סיוע במשכנתאות, בשכר דירה וכו' – כשמדינת ישראל רוצה, היא יודעת למצוא פתרונות ולפעול.
אני מאמין, וכך גם רבים מחברי בימין ובשמאל המפה הפוליטית, שפתרון מעין זה יוכל להביא לסיום מוצלח של סאגה ארוכת שנים וכואבת, אחת מכמה וכמה המשסעות כיום את הציבור במדינת ישראל.
שירות לאומי חובה לכולם!!
הכותב הוא ד"ר נחשון מרגליות, סא"ל (דימ.) בעברו הסטטיסטיקאי הראשי של אגף משאבי אנוש בצה"ל, ומי שהמציא ועיצב את תורת תנועת כח האדם של קצונת צה"ל בתחילת שנות האלפיים