רחל, השכנה שלי, היא תופרת מוכשרת מאוד. רבים עולים אליה לרגל כדי שתתקין להם מכפלות, תקצר מכנסיים ותאחה קרעים חוצפניים. מכיוון שאנחנו חולקות בית דו־משפחתי, פעמיים בשבוע בממוצע מתרחשת טעות ואיש או אישה דופקים על דלת ביתנו בציפייה.
ברגע שאני פותחת את הדלת הם מיד מבינים שטעו בכתובת, ועוד לפני שהם מוציאים מילה מהפה אני מפנה אותם אחר כבוד לבית הבא ברחוב. האורחים לא מבינים איך אני יודעת בוודאות כזאת את מי הם מחפשים. אבל האמת היא שלצערי לא מדובר בחוש שישי. השקית ביד, מבט הפליאה בעיניים ו־15 שנות שכנות עושים את שלהם.
אבל לפני כמה שבועות התסריט הקבוע קיבל תפנית אקטואלית. הטועה התורן, חמוש בשקית ובתוכה מכנסי חג, הוא מכר, תושב לוד ותיק בן 70. ליכודניק בכל רמ"חיו, שיצא לנו להתראות אי פה אי שם בעיר. הפעם הפליאה בעיניו לא חלפה גם אחרי שהפניתי אותו לכתובת הנכונה. ראיתי שהוא מתאפק, אבל בסוף החליט לשאול. "תשמעי", הוא פנה אליי, "לא חשבתי שאתם נוטלים חלק במחאה נגד הממשלה". "אנחנו לא", עניתי, משוטטת עם העיניים במרחבי החצר בניסיון להבין מה הוביל אותו למסקנה הזאת. אבל לא הייתי צריכה לחשוב הרבה. "אם כך, למה יש לכם דגל ישראל בחוץ?" יצאה ההוכחה הניצחת אל האור.
לזה לא התכוננתי. הדגל המונף תמידית במרפסת השתחרר מהאזיקונים שחבקו אותו מיום העצמאות שעבר, וכרגע נח בחצר עד שנתלה אותו שוב. נכון, הוא יכול להיראות כאילו הוא חזר אתמול מהפגנה. אבל עדיין לא הבנתי. "דוד, אתה יודע שכולנו מניפים פה את דגל ישראל כל השנה". "נכון, נכון", הוא ענה קצת מבולבל, "זה פשוט הפך להיות הדגל שלהם". "הדגל הוא של כולנו", הזכרתי לו, לאיש הזה שיכול ללמד אותי המון ציונות, "ואף מחאה משום כיוון לא תיקח את זה". דוד הסכים והלך לתקן את הבגד לכבוד החג, אבל אני נשארתי עם המחשבות.
בלוד מניפים דגל כל השנה. כך למדנו מתושבי העיר כשהגענו לכאן. לקראת יום השואה אנחנו מורידים את הדגלים שהתבלו ודהו בשמש ותולים כחול־לבן חדש ובוהק. כן, גם בתקופות שבהן ההזדהות עם המדינה והתנהלותה הייתה קשה ומאתגרת. גם אז היה לנו ברור שהמדינה הזאת, על כאבי הלב שראשיה ואנשיה גורמים לנו לפעמים, היא נס. והעצמות היבשות הקמות לתחייה, העם שמנער את האפר ויש לו היום ריבונות, הם פלא שצריך להעריך כל יום. אולי בערים שמתגוררים בהן יהודים וערבים מרגישים את זה יותר. אולי לא מצליחים לשכוח. מלחמת העצמאות וכל המלחמות שבאו בעקבותיה יכלו להיגמר אחרת. לגמרי אחרת.
דגל חוצה גבולות
בימי קום המדינה הונף הדגל בגאווה על ידי רובו המכריע של עם ישראל החוזר לארצו. הוא נתלה בכל מקום ששוחרר במלחמת השחרור, מהצפון הרחוק ועד דגל הדיו באום־רשרש היא אילת. גם לרב יוסף שלמה כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז' וראשה הראשון, היה ברור שאת דגל ישראל מניפים מעל הישיבה. אגב, הדגל מונף שם עד היום בכל יום עצמאות למשך שמונה שעות, בדיוק כפי שהורה.
אבל בשנים האחרונות הנפת הדגל הפכה למחזה נדיר בחלקים מסוימים של העם. למשל בפלח הציוני מרכז־שמאל. הוא לא עסק בסמלים לאומיים וחלק מאנשיו לא מיהרו לתלות דגל על מעקה המרפסת, אפילו ביום העצמאות. בקצה השמאלי של הסקאלה הפוליטית הדגל הפך לסמל של לאומנות קיצונית. כך למשל התייחסו לריקוד הדגלים המסורתי. בעיניהם הנפת הדגלים לא הייתה מעשה של הודיה ושמחה אלא מעשה דווקני ומתגרה. הקצה הזה הביט בדגל בשאט נפש.
כל זה עד לפני 16 שבועות (איך אני זוכרת? כל רשתות החדשות סופרות באדיקות). עד שהחלו הפגנות מתנגדי הרפורמה והם במעשה שיווקי גאוני – או בצעד אותנטי, זה לא באמת משנה – הציפו את ההפגנות שלהם בדגלי ישראל. מבחינתם המאבק הוא בשם הדגל, בשם המדינה הזאת ולמען עתיד טוב יותר, לפי השקפת עולמם. היום מתנגדי הרפורמה והממשלה מניפים את הדגל בגאווה, בשמחה ובדאגה. הם התחברו אליו מחדש.
בחול המועד, אחרי הרצח המשולש שפקד את משפחת די ואת עם ישראל כולו, ביקש האבא האציל, הרב ליאו די, שאנשים ישתפו תמונות שלהם עם דגל ישראל ויציפו את הרשתות בכחול־לבן: "הפיצו את הבשורה של ישראל בעולם". לאט לאט הפכו כל הסטטוסים ברשתות החברתיות לדגלי ישראל בצירוף חיבוק למשפחה. אלפים רבים נענו לקריאה. ציונים דתיים, חילונים וגם חרדים, גם כאלה שהדגל תמיד היה בשבילם מחוץ לתחום. "אני חרדי", צייץ העיתונאי אריה ארליך, עורך מגזין 'משפחה', "מעולם לא הנפתי דגל. מעולם לא חלמתי שאניף. תומך במדינה בדרכי. אבל כשיהודי יקר שאיבד את אשתו ושתי בנותיו מבקש להניף דגל כסמל לאחדות וכצעד שינחם את משפחתו - ארכין ראש ואניף דגל... הלוואי שנזכה לאחדות".
העיתונאית דנה בצלאל התפעלה מההיענות וכתבה: "הפיד החרדי שלי מעולם לא נצבע בדגלי ישראל כמו אתמול. בקשה אחת של אב שכול פגשה רצון עז לחיבור, להזדהות. ולא כולם חרדים מודרניים, להפך. עבור חלקם זו פעם ראשונה שהניפו את דגל ישראל בגאווה". בצלאל כתבה שזו עדות לחיבור ההולך וגובר של החברה החרדית לסמלי המדינה ולציבור הדתי־לאומי. אז הנה, אפילו הציבור הזה כבר יודע להניף את הדגל בזמני התכנסות לאומיים.
חיים את החלום
בשבועות האחרונים שמעתי הסתייגויות מהנפת הדגל השנה, כי יש איזו תחושה שהדגל נצבע פתאום בצבעי המחאה. אבל כשאני מביטה בדגל שלנו אני נזכרת איך עם ישראל הלך במדבר על שנים עשר שבטיו, לכל אחד הציור שלו והצבעים שלו, החוזקות שלו והתפקיד שלו והתרומה שלו לעם ישראל. שנים עשר דגלים! היום אנחנו כולנו, על גוונינו השונים, מצטופפים תחת דגל אחד. בסך הכול שני צבעים, שני פסים ומגן דוד. לא פלא שכל מגזר מפרש אותו מעט אחרת, מטעין אותו במסרים שונים, קורא בשמו קריאות מנוגדות. זוכרים שגדולי הציונות סימנו מטרות שונות לבית הלאומי שהם חלמו להקים? האחד ראה במדינה את שיבת ציון, השני חיפש מקלט מדיני והיה מי שבכלל ראה כאן מרכז תרבותי. שוני תמיד היה, זה לא חדש, לפחות זכינו ואנחנו חיים את החלום שלהם, חלום שקם והיה למדינה שהיא גם וגם וגם.
סיפורים רבים התגלגלו על יום שני ההוא, לפני כמה שבועות, שבו הסתיימה הפגנה השמאל והחלה הפגנת הימין בירושלים, ודגלים עברו מהידיים של אלה שסיימו להפגין לאלה שרק החלו. הדגל הוא של כולם וגם המדינה הזאת. משמעות המילה דגל היא גם נס. כן, הכול פה נס. בואו נדאג לזכור את זה ביום העצמאות ולא רק בו.
לתגובות:ofralax@gmail.com
***