לפני כשבוע, חבר טוב שעוסק בחינוך בני נוער, העלה בקבוצת ווטסאפ בה אנו שותפים דילמה חינוכית בנוגע להתייחסות ליום הזיכרון וליום העצמאות השנה.
אביא חלק מדבריו כמעט בלשונו: "אשמח לשמוע תובנות על שיח עם תלמידים לקראת יום העצמאות ויום הזיכרון. תוקפו של היום קודש קודשים וכן חובת ההודיה. אבל איך מדברים על אותם אנשים שהקימו את המדינה, שתמיד למדנו שהם גדולים שפועלים עם א-ל גם ללא כיפה על הראש. בימים אלה נראה, שכנראה מה שהניע אותם היה גם הרבה אגו ולא תמיד מסירות לעם ולארץ. חבריהם טוענים שהם לא רוצים להיות יחד איתנו בארץ..."
נדמה לי שרבים מאיתנו שואלים את עצמם השנה שאלות דומות. שאלות שעולות מתוך התחושה שמשהו בסיסי מאוד בסולידריות, באחווה וביחד הישראלי נפגע בחודשים האחרונים אנושות. יש שיגידו שאלה שוליים צעקניים בלבד, יש שיגידו שזוהי התקשורת המסכסכת ויש שיגידו שבשעת מבחן לאומית אמיתית האצבעות הנפרדות ישובו וייקמצו לאגרוף עוצמתי שיכריע את אויבינו. ועם כל זה, נדמה לי שאיננו יכולים להתעלם מן החוטים שנפרמו במארג העדין שמחבר בינינו פה בארץ חמדת אבות.
רבים מדברים כיום על ה"דיפ-סטייט" (-"מדינת העומק") ששולט במדינה מבלי שאנו מודעים לכך. שלטון הפקידים, המשפטנים ולאחרונה אף קציני צה"ל והמשטרה – בעבר ובהווה, המהווים מעין שלטון עומק נסתר, בלתי נבחר, שמכתיב את המדיניות בארץ, על אפם ועל חמתם של נציגי הציבור הנבחרים ואזרחי ישראל שחשבו לתומם שהם חיים בשלטון דמוקרטי בו הם אלה שבוחרים את השלטון בקלפי.
יש שיגידו שמה שהתגלה כעת למעשה קיים כבר עשרות שנים אלא שכעת יצא המרצע מן השק, והנסתר התגלה לעין כל. בין כך ובין כך מתעורר צורך להתבונן מחדש במציאות בה אנו חיים כדי לבחון את היחס למדינת ישראל ולאחים שלנו כאן ועכשיו, לרגל יום העצמאות ה-75 שלנו. להתבוננות הזאת מוקדשות השורות הבאות.
שזירת חוטים
בתחילת השבוע שעבר, זכיתי להשתתף במפגש מיוחד – מפגש משותף לאנשים משני צידי המתרס הפוליטי: מתנגדי הרפורמה ואלה התומכים בה. שמאל וימין, בני ההתיישבות העובדת, הקיבוצים, ואנשי ההתיישבות ביו"ש. נשים וגברים, מחנכים, לוחמים, אנשי הגות ומעשה. מפגשים מעין אלה אמנם כבר הפכו לעניין שבשגרה, ואין כמעט שבוע בו לא מתפרסמת כתבה על רב, הייטקיסט ושיח' מוסלמי שטסים יחד עם טייס סרבן..., ובכל זאת, אין מפגש שאין בו חידוש.
הנושא סביבו נסב המפגש שלנו היה מגילת העצמאות – המסמך האחרון ככל הנראה שחתמו עליו יהודים מכל קצוות הקשת הפוליטית: חרדים מאגודת ישראל (הרב יצחק מאיר לוין) מצד אחד, לצד יהודים מן המפלגה הקומוניסטית (מאיר וילנר) מן הצד השני. על שולחן הדיונים עלו שאלות יסוד כגון: "מהי מדינה יהודית?", "האם החזון שלנו הוא מדינת כל אזרחיה?" "האם אנו יכולים לספר בנאמנות את סיפורו של מי שאיננו מסכמים איתו בשום אופן?" ועוד ועוד.
אחת המשתתפות, מחנכת ותיקה, כתבה בסיכום המפגש: "מלאכת שזירת חוטים בעלי צבעים ומרקמים שונים ומגוונים – למארג משולב עם איזשהו היגיון שיאפשר לכולם להיות חלק ממנו, חייבת להיעשות בזהירות ורגישות. לכל צבע יש משמעות וחשיבות. יש לשמור על כל חוט שלא ייקרע, כדי שהמארג לא ייפרם". רבים מהמשתתפים במפגש יצאו מאזור הנוחות שלהם (גם פשוטו כמשמעו, נסעו למקומות שלא נסעו אליהם מעולם בעבר...), והכל – "כדי שהמארג לא ייפרם".
הרבה מחשבות מלוות אותי מאז המפגש הזה. על המסכים שמפרידים בינינו. על ההזדמנות לשמוע באמת מה כואב למי שחושב אחרת ממני. ועל האפשרות לא להסכים, ועם זאת – לנהוג בכבוד. ומה אם לא כבוד הוא הדבר שמוטל עלינו לתקן בתקופה הזאת, בה אנו אבלים על מי שלא נהגו כבוד זה בזה.
מי הבוס
במדינת ישראל שולט מיום הקמתה "דיפ-סטייט". לא, לא מדובר ב"דיפ-סטייט" שמבקש לחולל כיום הפיכה צבאית ולא מוכן לקבל את תוצאות הבחירות. הדיפ-סטייט האמיתי הוא זה שהופך אותנו, כנגד כל הסיכויים, לעם אחד. הוא שגרם להתעוררות שהניעה ומניעה את תהליך קיבוץ הגלויות בדור הזה מראשיתו. התעוררות ממרומים שהתגלתה בלבבות רבבות עמך בית ישראל בארבע כנפות תבל. כדבריו המפורסמים של הגאון רבי יהושע מקוטנא, בעל ה"ישועות מלכו", שכתב לפני למעלה ממאה שלושים שנה (יו"ד סוף סימן סו):
"כי הקיבוץ (=קיבוץ הגלויות) הוא האתחלתא דגאולה ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה, הן באנשים פחותי ערך, הן בבינונים, הן בישרים בליבותם – קרוב לוודאי שנתנוצץ רוח הגאולה".
זוהי, כך נדמה לי, רוח ה"דיפ-סטייט" האמיתית שמחברת בינינו, שמקרבת עצם לעצמו ומעמידה אותנו על רגלנו כעם. אין בדברים אלה כדי לטשטש ולטייח את הוויכוח העמוק שמתקיים כיום במדינה. אך מאידך גיסא – אין בוויכוח הזה בכדי לעמעם בכהוא זה את ההבנה שמי שמנהל פה את המערכות אינם מי שחושבים שהם מנהלים אותן.
מועדי הגאולה שנוספו בדורנו הם רגעים בשנה בהם עלינו לקחת רגע צעד לאחור ולהביט על הנס המופלא של חיינו במדינת ישראל כיום. נס שיד ההשגחה העליונה מכוונת. יד השגחת ה"דיפ-סטייט" האמיתי.
מה עשתה לנו המדינה הזאת?!
השנה נפרדנו ממו"ר הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שחי כל חייו בתודעת הנס הזאת. וכך סיפר באחת משיחותיו: "בחורף התשס"ז יצאה משלחת של תלמידים מכתות י"א וי"ב מישיבת בני עקיבא אור עציון לפולין. לאחר מסע כשבוע בגיא ההריגה והמפגש הבלתי אמצעי עם מחנות המוות, התקיימה במוצאי שבת קודש שיחה חופשית של התלמידים בה הביעו את תחושותיהם מהרשמים של אותו שבוע. מיותר לומר שהדברים היו כנים ביותר ויצאו ממעמקי לבם.
שניים מהם התבטאו בתוכן דומה: "לפני כשנה, ביום העצמאות, כאשר בישיבה כל-כך שמחו, לא הבנו על מה שמחים – על המדינה הזאת?! מה עשתה לנו המדינה הזאת?! (היה זה ביום העצמאות תשס"ו, כאשר בקיץ תשס"ה התקיים הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון), לעומת זאת, השנה, ביום העצמאות, אחרי שהיינו כאן ולמדנו מה עבר על עם ישראל בגלות – נצא מגדרנו משמחה ביום העצמאות. היום אנו יודעים להעריך את ערכה של מדינת ישראל..." ("קמעא קמעא" עמ' 250-251).
ובחזרה לשאלות הפתיחה – גם השנה, למרות הכל, לא נישכח להתבונן בפרספקטיבה רחבה, לעומק התהליכים שהובילו ומובילים את גאולת דורנו. לזהות את ה"דיפ-סטייט" האמיתי שמעבר ל"דיפ-סטייט" המדומה. ולהודות על הזכות לחיות בתקופה הזאת. "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'" (תהלים ק"ז, מ"ג).