המחלוקת המבעבעת מאיימת לפגוע ביום הזיכרון הקדוש. כלוחמים, ידענו לריב על פוליטיקה אבל גם לעצור בזמן. הלוואי שנדע ליישם את זה גם באזרחות.
נדב ז"ל ואני הכרנו בטירונות של נובמבר 2013. שני לוחמי צנחנים צעירים.
את החיוך שלו, החיוך הכי גדול שיש, לעולם לא אשכח. חבר נאמן, מנהיג, אחד שלא פוחד מכלום. אני זוכר אותו עושה את כל התיזוזים והתורניות של הטירונות מחויך. נופל, קם, רץ, חוזר. ואני זוכר במיוחד תורנות אחת שבה ניקינו מחסן יחד, נדב, אני ועוד חבר. במשך שעות דיברנו על שטויות, ועל אוכל, ועל החברות שמחכות לנו. ודיברנו גם פוליטיקה. אני אפילו לא זוכר מה היה הנושא הספציפי, אבל זוכר שזה היה ויכוח יצרי למדי, כזה שמרתיח לך את הדם על אמת.
שלושתנו, אני הירושלמי, החבר מהמרכז ונדב הצפוני, לא הסכמנו. אפילו כעסנו אחד על השני. ואז, בצבא כמו בצבא, המשכנו הלאה. שמנו את המחלוקת והפערים בצד וחזרנו להיות חברים שמוכנים למות אחד למען השני. אחרי ההכשרה נדב נשלח לקורס מכי"ם, ושם נפל במהלך מבצע צוק איתן, בפילבוקס, בהגנה על נחל-עוז.
בכל שנה לקראת יום הזיכרון, הבטן מבעבעת מחדש. בכל שנה היום הזה תופס אותי במקום אחר. השנה, בזמן שמסביב צפה השאלה הציבורית על מחאות ביום הזיכרון, אני חוזר שוב ושוב לאותו ויכוח במחסן. נדב ואני ושאר החברים לא הסכמנו על הרבה דברים. אבל, קלישאתי ככל שיהיה, כשהגיעה הפקודה, היינו מוכנים ללחום כתף אל כתף, שמאחורינו אורותיה של העיר שדרות והקיבוצים של העוטף, כדי להגן על הבית המשותף של כולנו.
כלוחם צנחנים שאיבד חבר שנפל בקרב על הארץ הזאת - אני קורא לכולם. מכל צדדי המתרס. מתחנן ממש ומבקש.
בואו נשמור את יום הזיכרון קדוש, מחוץ לתחום. אזרחי המדינה הראו אכפתיות יוצאת דופן בחודשים האחרונים. אנשים יצאו להצביע באחוזים גבוהים, ולאחר מכן יצאו ועדיין יוצאים לרחובות, תומכים ומתנגדים ובכל מה שבאמצע, כי לכולם אכפת מהמקום הזה. אבל, חברה שלא יודעת לשים גבול. שלא יודעת להגיד מה קדוש לה, במה היא לא נוגעת, איפה לא מכניסים פוליטיקה, היא חברה שממילא לא תדע להתקיים ביום שאחרי שהמחלוקת תיפתר.
היום הזה מזכיר לנו, שאנחנו ראויים לארץ הזו, לעיר הזו, לאדמה הזו שאנחנו עומדים עליה כעת – רק אם נזכור את עברנו. את אלו שנלחמו למעננו. אלו שנפלו על קדושת השם, העם והארץ. אני הקטן, ירושלמי, ישראלי, צעיר, לוחם צנחנים לשעבר, מבקש מכולם, בואו נשמור את יום הזיכרון קדוש. אחריו, בואו נשמח יחד ביום העצמאות. ואחריו, נחזור לויכוח ולמחלוקת עד שיצא עשן.
נדב השאיר בכיסו פתק עם צוואה מאולתרת. לצד בקשה מכל קרוביו לזכור גם ליהנות מהחיים, נדב כתב: "עשיתי את זה למען כולכם ולמען המדינה שלנו. עם ישראל חי". במותו ציווה לנו את החיים. אנחנו צריכים לקיים את ההבטחה הזאת, ולחיות. ביחד.
נדב ז"ל בן יובל ואבי ריימונד.
ת.נ.צ.ב.ה
אדיר שוורץ, יו"ר התעוררות בירושלים