בשבוע שעבר לאחר 21 שנים חזרתי לבית העלמין של קיבוץ האון, השוכן לחופה הדרום מזרחי של הכנרת.
מבלי להתכוון נעמדתי ממש באותו מקום בו עמדתי אז, רק הפעם ללא מדים וללא נשק טעון בכדורים חסרי קליע שמשמיעים רק את קול הירי ומשמשים במשמר הכבוד בהלוויה צבאית.
אז, לפני 21 שנים, הגעתי עם חברים נוספים לוחמים בפלוגה המסייעת של הנח"ל לקבור את עודד קורנפיין, פקוד לשעבר, וחבר בפלוגה, מקלען נגב, שנפל כגיבור בג'נין במבצע חומת מגן. זה היה ההרוג הראשון שלנו ולמעשה הלוויה ראשונה בימים המטורפים ההם. רבים מהלוחמים לא יכלו בכלל להגיע להלוויה בגלל המבצע שהתמשך ורק קומץ מצומצם ואני ביניהם, זכה לחלוק לעודד כבוד אחרון.
מדוע החלטתי לאחר 21 שנים, להגיע לאזכרה השנה? האמת היא שכמעט בכל שנה רציתי. פעמים רבות כשנודע לי המועד הייתי מכניס אותו ליומן, אבל תמיד משהו עצר אותי. אולי המרחק, השעה הקשה באמצע יום עבודה ועם השנים גם הריחוק מהחברים שמגיעים לשם.
אבל השנה כוח פנימי אדיר פשוט משך אותי לחתוך מהעבודה ב12:30, לעלות לרכב ולהתחיל בנסיעה של שעתיים פלוס מירושלים ועד לפאתי הכנרת. זה לא היה כוח בלתי מוסבר. אני יודע שיש לו סיבה אמיתית. דחף פנימי עמוק שאפשר לבטא אותו במילים של יוסף הצדיק "את אחי אנכי מבקש". הימים הקשים שעוברים על עם ישראל והמחלוקת העזה, לופתים אותנו מכל עבר. במידה מסוימת באופן אישי אני חש כמי שמוצב בחזית וחשוף להרבה מאוד חיצי רעל שנורים מצד לצד. גלישת המחלוקת גם לצה"ל, לשאלות של סרבנות ושמיטת הערכים הבסיסים המשותפים שעליהם גדלנו ובזכותם הקמנו מדינה, היא בעיני השער לגיהנום ולחורבן. זה מטריד אותי מאוד.
לכן, הייתי חייב לעלות צפונה כדי לחפש את האחווה. דווקא בקיבוץ, דווקא באזכרה של לוחם מהנח"ל, דווקא עם חברים ופקודים שרובם לא דתיים וכנראה לא ימניים. רציתי קודם לחוות את הביחד הזה שוב. לחזור ליכולת לראות עין בעין אחד עם השני את הייעוד המשותף שלנו כאן בארץ הזו, לוודא שלא 'נסענו מזה', שלא נסענו מהאחווה הזו ויש לנו את ההבנה שגורלנו משותף.
פגשתי שם את מפקד הפלוגה שהיום הוא כבר אלוף משנה במודיעין, קיבוצניק, איש שמאל, שהוביל אותנו בסמטאות רמאללה, שכם וג'נין, באומץ ובאחריות. שמעתי שהוא מודאג מאוד מהרפורמה במערכת המשפט אבל גם מודאג מאוד מגילויי הסרבנות. לידו, בשיחת חברים ותיקים, פגשתי את הרס"פ מעיירת פיתוח בגליל, איש ימין, שנשאר לחתום קבע והיום הוא בתפקיד בכיר מאוד.
ממנו שמעתי ראיה מפוכחת על המצב לצד הבנה בלתי מתפשרת שהגורל המשותף שלנו בארץ הזו לא יכול להיות נתון בסימן שאלה. פגשתי מפקד פלוגה אחר, דתי מהגולן שרק עכשיו גייס את הבן שלו, גם הוא לנח"ל, להמשיך את המסורת המשפחתית וראיתי את הקשר הקרוב שיש לו עם המשפחה השכולה. שמעתי את האח השכול, שהספיק בינתיים לחזור בתשובה, שסיפר כמה קשה לאימם בימים אלה לאחר הרצחם ופטירתם של כמה זוגות אחים, משום שגם היא איבדה, בנוסף לעודד, את בנה ערן בתאונת דרכים.
ראיתי את עם ישראל במיטבו, מחובר לעצמו, ממוקד בעיקר, יודע לשים בפרופורציה מחלוקת פוליטית ולהתאחד סביב ערכים משותפים. כוחם של שברירי הרגעים האלה שבהם אנו נמצאים כעת, דמדומי יום הזיכרון שהופכים באחת לערב יום העצמאות, מבטאים את הסיפור הגדול של החיבור שלנו, אחד אל השני וביחד אל אדמת ארץ ישראל ומדינת ישראל.
הכותב הוא שלומי פרץ, מנהל הפעילות בתנועה למשילות ודמוקרטיה