אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה החלו הערב (שני) בשעה 20:00 בצפירת זיכרון באורך דקה, שתציין את פתיחתו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
מיד לאחר הצפירה החלו עצרות הזיכרון ברחבי הארץ. הטקס המרכזי מתקיים ברחבת הכותל בירושלים במעמד נשיא המדינה יצחק הרצוג, שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי.
נשיא המדינה קרא בטקס להותיר את המחלוקות בעם מחוץ ליום הזיכרון. "הצפירה שפילחה את הדממה זה עתה, עושה את דרכה מקצה הארץ עד קצה, מרעידה את נפשנו, מפלסת דרך לזיכרון, המציף אותנו בדממה. אני שואל את עצמי, אותנו: לאיזו עוד מדינה בעולם יש קול מיוחד כזה? זה קולם של הכאב והתקווה, היגון והגאווה. זה קולה של מדינת ישראל. קול שקורא לנו לעצור לרגע, לנצור את הקדושה, לזכור ולהתחבר, ביחד. והשנה, בעיצומם של ימי מחלוקת, הקול הזה חזק, וצורב, וזועק, וכואב מתמיד".
"השנה, יותר מאי פעם, הקול קורא לנו, בלב הדומיה הזועקת: כולנו – יחד. קורבנם לא היה לשווא, ולעולם לא יהיה לשווא. אני פונה אליכם – אחיי ואחיותיי אזרחיות ואזרחי ישראל, ברגע הקדוש הזה, מכאן - מכותל הגעגועים והדמעות, ממנו לא זזה שכינה מעולם; ומבקש שנתאבל ביגוננו – יחד. שנניח לגעגוע לעטוף אותנו – יחד. שניתן לקול כאבנו המשותף, להישמע ברמה ביום הזיכרון הזה כשהוא נקי ממחלוקות. כשאנו בוכים על בנינו ובנותינו. כשאנו ממאנים להינחם. כי אינם", הוסיף.
לדבריו, "כולנו, מכל גווני העם, חייבים למצוא את המאחה והמאחד בינינו. ולא רק בבתי העלמין. לבסס את ברית החיים, להתחייב לאחדות ישראל, לנצח ישראל, למדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. כל בתי העלמין הצבאיים משקפים לנו היטב כי גיבורינו הנופלים לאורך השנים, יהודים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים וצ'רקסים, נשים וגברים, עולים וותיקים, מכל רחבי הארץ, מכל האמונות, הדעות ותפיסות העולם, מסרו את נפשם מתוך דבקות בהכרח הקיומי העמוק - לבנות יחד, בשותפות, עוד ועוד קומות בביתנו הישראלי. עלינו לעשות הכול, הכול!, כדי לשמור על הבית המשותף הזה. להתווכח ולחלוק, כמו תמיד, עם כל הלהט והנשמה, אבל לאהוב כאחיות ואחים, כי עם אחד אנחנו".
הרצוג התייחס גם לסוגיית הסרבנות במהלך נאומו. "הצפירה השנה, קריאת הצופן הישראלית כל כך, היא קריאת השכמה לכולנו. מחיר המחלוקת הפנימית כבד, כבד מאד. במקום הקדוש הזה, בו נשבעים להגנת המולדת רבים מחיילינו, זה הזמן לשוב ולהתחייב: יש לנו צבא אחד ומדינה אחת. צה"ל ומשרתיו מוכרחים להישאר מחוץ לכל מחלוקת".
"משפחות אהובות ויקרות, אימהות ואבות, בנות ובנים, סבתות וסבים, אחיות ואחים, אוהבות ואוהבים. אין גבול ליגון; אין שיעור לסבל; ואין מענה לבכי החרישי. אתן בלבנו ובמחשבותינו כל השנה, ובמיוחד ביום הזה. אני פוגש אתכן לאורך השנים, וגם, למרבה היגון, בחודשים האחרונים. אני שומע מכן את הדאגה העמוקה לאחדות ישראל; וכפי שהבטחתי לכן אני פועל יום-יום, שעה-שעה, כדי שנשמור על המדינה האהובה שלנו כמדינה חזקה ומאוחדת, יהודית ודמוקרטית. ברגע הקדוש הזה אני חוזר ואומר לכם מעומק לבי: קורבנם לא היה לשווא", דברי הנשיא.
"גם בשנה שחלפה הטרור הרים את ראשו, ומחיר הדמים הכבד אותו שילמנו הותיר את שורותינו חסרות. אבל אנחנו לא נישבר. אויבינו מפרשים בצורה מוטעית לגמרי את תרבות הוויכוח הישראלית ואת הרוח הישראלית. אל להם להתבלבל: כולנו עם אחד, חברה משותפת אחת, מדינה אחת; שתמשיך ותגן על עצמה, תמשיך להושיט יד לשלום, תמשיך לגבור, פעם אחר פעם, על הקמים עלינו לכלותינו, ותמשיך ללכת קוממיות - למרות הכאב, ובגלל הכאב", סיכם.
הרמטכ"ל הרצי הלוי ביקש במהלך הטקס להוציא את המחלוקות הפוליטיות ולהרחיקן מאירועי יום הזיכרון. "מחר, נעמוד בבתי העלמין לצידם של בני המשפחות. אני מייחל, כי ביום הזה, שהוא מעל לכל זמן, נהיה נאמנים למורשתנו ונתמסר אך ורק להתייחדות עם זיכרון הנופלים ועם כאבנו על לכתם. מעל לכל זמן, ומעבר לכל מחלוקת".
"המחלוקת היא, אולי, המתנה היפה ביותר שהעניק העם היהודי לאנושות. עם ישראל נושא את הלל ושמאי כאלפיים שנה. בגמרא מסופר, כי על אף שנחלקו בית שמאי ובית הלל, הם לא נמנעו מנישואין אלה עם אלה. ללמדך, שחיבה ורעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר: 'והאמת והשלום אהבו'. בנתיבי השכול והכאב, אני פוגש משפחות מכל חלקי החברה ומכל קשת הדעות והאמונות; בכל מפגש מצאתי תמיד מכנה משותף. מתוך אחריותנו להגן על זכר הנופלים, נניח מחר את ענייני השעה מחוץ לבתי העלמין. נאפשר למשפחות, למפקדים ולחיילים להתאחד בשבועתם הקדושה ולכבד את זכר הנופלים", הוסיף.
את דבריו פתח בסיפור של הפעם הראשונה בה פגש בשכול. "הייתה זו שעת צהרים של ערב חג, שנת 1987. שעות מעטות תחלופנה, ורשת של חושך תכסה את צמרות העצים. האור עוד יתבצר בכמה מפינות העיר, עד שייסוג מכל חלקיה. השקט ירד, ומתוכו תעלה שירת התפילה בבתי-הכנסת, מתערבבת בהמולת בני משפחה הנאספים אל השולחן. ובטרם כל אלה, אני עולה במדרגות בבית-אבן בלב ירושלים; חייל צעיר, ובידי מכתב לחג. ממש באותן המדרגות, הובהלה ארבע עשרה שנים קודם לכן הידיעה מחזית סיני: אבנר איננו. צעדי כבד. בעוד רגע, אפגוש בפעם הראשונה משפחה שכולה; את אסתר ובן-ציון, הוריו של אבנר ַגבורין, זכרו לברכה. כל מדרגה מקרבת אותי אליהם, ומשהו בי מבקש שלא תיגמרנה המדרגות לעולם".
הוא הוסיף, "לכל אחד סיפור חיים, מסע ודרך משלו, וכולם יחידים בעולם. הם באים בשערי השירות הצבאי והופכים רעים לנשק; ישנים זה לצד זה באוהל הטירונות, מחפים זה על זה במארב הלילי, ומשתפים בסיפורים על ילדותם, על משפחותיהם ועל חבריהם. אבנר, אביק, נולד ביום חורף קר. הוא גדל והיה לתלמיד מחונן, אוהב שירה, מדריך ומרכז שבט בתנועת הצופים; ספורטאי, טיל, צלם ושחקן חובב; 'יחידי בעולם'".
עוד סיפר הלוי, "אבנר התגייס לנח"ל המוצנח והתנדב לקצונה. משפרצה מלחמת יום הכיפורים, הצטרף בראש מחלקתו לקרבות הקשים בסיני. ביום הארב ַעה-עשר ללחימה, נפתחה לעברם אש עזה, ובשעה שחיפש לחייליו ולו מקום מסתור, פגע בהם פגז, ואבנר נהרג. זמן לא רב קודם לכן, כתב אבנר לבטי, רעייתו הטרייה: 'היום, תוך כדי אימונים, זינקנו על קוצים ואבנים בתוך הגשם והבוץ. לפתע, מצאתי את עצמי בתוך שיח, כשחלק מגופי בתוך שלולית ענקית, ואני שוכב לי בשלווה, חושב על ימים שיגיעו, על ימים של איתך". שם, בבוץ, אבנר הרגיש, כנראה, על מה נאמר: 'מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך'. תמונתו של אבנר ניבטה אלי כנער צעיר מקיר הזיכרון בשבט הצופים הירושלמי 'משואות'. דמותו הייתה לנו מופת של מצוינות, אחריות ודוגמה אישית. אף שלא הספיק להגשים אפילו מקצת מהבטחת חייו, זכרו פועם עד עצם היום הזה בחלל שנותר אחרי לכתו".
לדברי הרמטכ"ל: "עשרים וארבעה אלף, מאתים ושלושה-עשר חללי מערכות ישראל, וכל אחד יחידי בעולם. כאשר התגייסו לצה"ל, הם היו צעירים וצעירות שעתידם לפניהם, מלא בתקווה למשמעוּת, להשפעה ולחברות. כל אחד ואחת הם הבטחה שלא מומשה, תקווה שנגדעה באבחה אחת. בשעון חייה של כל משפחה, מתקתקת שגרת יום־יום, והיא מתנפצת כאשר מכה בה השכול. מחוג חייו של הנופל עוצר ברגע נופלו, בעוד מחוג המשפחה ממשיך לסוב, בלי לדעת, כי הזמן כבר חרג מצירו. הדפיקה בדלת מפצלת את שעון המשפחה לשניים: הזמן האחד מתרחק לאחור, אל חיים שהיו ואינם עוד. הזמן האחר נע קדימה, אל המשך החיים בצל האובדן. עדיין, רק שישים שניות בדקה, אך תנועת המחוגים כבדה תחת משא-הזיכרון והגעגוע הגובר. יש המייחלים למפגש עם יקירם כאן, או בעולם אחר, ויש המקווים, כי הזמן ימציא מרפא. לכל משפחה דרך משלה במסע הנורא הזה".
"מחר, ימלאו בתי-העלמין ברבים שנותרו בשיברונם. מי שיקיריהם נפלו בקרב ולנוכח פני אויב, מי בתאונת אימונים או בדרכים, מי במחלה ומי ששלחו יד בנפשם. על כתפי כולם נטל של שכול וכאב, של זיכרון והנצחה. משפחות יקרות, את החלל הריק, אנו ממלאים במעשי יום־יום המנכיחים את הנופלים בחיינו ויוצקים בהם ערך. קוראים לתינוק על שם דודו שנפל, מעניקים מלגה או מטיילים בשביל שנכבש ברגליהם של הבנים. השיח עם הנופלים נמשך גם אחרי לכתם: בשיר שכתבו, ובזה שנכתב עליהם; במכתב שהותירו, ובזה שנשלח אליהם; בדברים שאמרו, בשתיקת הנותרים ובזעקתם. בכל אלה אנו קובעים לנו 'למה' חדש לחיות למענו, כך שיהא לנו הכוח לשאת את ה'איך'", הוסיף.
"לא מכבר ציינו את חירותנו ההיסטורית, עת יצאנו ממצרים והיינו לעם. בקרוב נציין את חירותנו המודרנית, עת התקבצנו מכל קצווי תבל והקמנו מדינה. בעת הזו נשמעת שוב שבועתנו לנופלים: יהי קורבנכם ראוי; יהא החלל, שנפער בלב האומה בלכתכם, ראשיתה של תקווה. הפקדתם בידינו ציווי לחברת מופת, שזוכרת בעבור מה הקריבה את בניה ובנותיה, שיודעת לפסוע על השביל הצר בין קדושת החיים ובין הנכונות להקריבם; חברה, שצבאה הוא צבא העם, וזה מקור כוחו; ושהיא חברתם של בני-חורין: בוטחת, מוגנת ומשגשגת. אסתר ובן ציון ַגבוִרין קמו מאפר מחנות ההשמדה, ראו כאן תקומה לאומית ושילמו מחיר אישי כבד. ראיתי אותו בעיניהם. בשנות חייהם הם ראו אותנו מתפתחים, מתמודדים עם קשיים, חלוקים לעיתים - אך הולכים ומתחזקים. וּלאן פנינו מכאן?"
"שלושים ושש שנים חלפו מאז נכנסתי בפעם הראשונה לביתה של משפחה שכולה. רק ימים ספורים עברו, מאז ביקרתי בבתיהן של משפחות הנופלים באירועים האחרונים. כמפקד הצבא, חובתי להגן על מדינת ישראל ולעשות כל שניתן כדי להבטיח את שלומם של חיילי צה"ל בקרב, באימונים ובחיי היומיום בבסיסים. כמפקדי צה"ל לפני, אני מתחייב כי נמשיך לטפל בפצועים ובנפגעים, ולעשות כל מאמץ להשיב את השבויים והנעדרים לארצם ולמשפחותיהם. על נופלינו, כמו אמר הרמב"ם: 'כל באי העולם, בצורת אדם הראשון הם נבראים, ואין פני אחד מהם דומה לפני חברו'; לפיכך, 'נברא אדם יחידי בעולם'; ולפיכך באובדנו, אבד עולם שלם. אנו, מפקדי צה"ל וחייליו, לא נשכח את הנופלים, כי הם שציוו לנו להמשיך במשימה, להעז ולהסתכן. הם השורשים העמוקים עליהם נבנתה מדינת ישראל, וזכרם הוא מגדלור לחובתנו העליונה להגן עליה. לא נשכח אתכם, בנות ובני המשפחות, נמשיך ללוות אתכם ולקיים יחד את צוואת בניכם ובנותיכם, שיהא קיומנו כאן ראוי לקורבנם, לצוואתם לחובתנו. יהי זכר הנופלים ברוך", סיכם.
מיד לאחר הטקס בכותל יחל במשכן הכנסת אירוע "שירים לזכרם".
מחר בשעה 11:00 בבוקר, תישמע צפירת זיכרון באורך שתי דקות, ולאחריה יתחילו טקסי הזיכרון הממלכתיים ב-52 בתי העלמין הצבאיים ברחבי הארץ ובאתרי ההנצחה. הטקס המרכזי יתקיים בהיכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל בירושלים במעמד נשיא המדינה יצחק הרצוג, ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר הכנסת אמיר אוחנה.
מיד לאחר הצפירה, ב-11:02, יחלוף מעל בית העלמין הצבאי והיכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל מטס מיוחד של מטוסי קרב במבנה חסר.
טקס האזכרה הממלכתי לזכרם של חללי פעולות האיבה יתקיים מחר בהר הרצל בשעה 13:00 ברחבת האנדרטה לחללי פעולות האיבה.
הטקס יערך במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה, יושב ראש הכנסת, נשיאת בית המשפט
העליון ובהשתתפות המשפחות השכולות.