

היחס לשמאל ולחילוניות בתורת הרב קוק - נוכח אתגרי השעה
אחרי כל שנות לימוד הרב קוק על אחדות ישראל ואהבת ישראל - עד לממשלת האחדות של בנט רק דיקלמנו את תורת הרב.
- 8 דקות

אנו זוכים לחגוג 75 לתקומת מדינת ישראל, לשוב לארץ האבות, לממש את חזונם של הנביאים לאחר אלפי שנות גלות ושמד, אנו חוגגים על אף שמייסדי התנועה הציונית ומנהיגי המדינה דאז היו בעלי עמדות שמאליות ובהם אף אפיקורסים וכופרים שהתנערו מן הקודש ופעלו באופן מקומם כנגד תורת ישראל.
הציבור הציוני-דתי, הדוגל בהשקפה תורנית מורכבת, ובשותפות עם הציבור הכללי מתוך אהבת ישראל, בשיח מכבד, מחבר, ואינטלגנטי - יצא בשנה האחרונה, מאז כינון ממשלת בנט ובשורת האחדות – בהתנגדות עזה לאחדות בזירה הפוליטית תוך חתירה לממשלה הומוגנית "ימין על מלא מלא".
השנה, השסע בין המחנות והזרמים בעם העמיק כל כך עד כי נראה שהגיע לשיא-קיטוב חדש עת החלו להישמע קולות בציבור ואף בסקר בערוץ חדשתי המציג משאל בנושא הפרדות ל-2 ממלכות: ממלכת ישראל, וממלכת יהודה.
עד כדי כך הפער שנוצר בין ה"שמאל" – ל"ימין", בין "דתיות" הממשלה – ל"חילוניות" הליברלית של האופוזיציה. אירוע זה מצריך לימוד יסודי ובירור מחודש אלינו, הרואים עצמם תלמידי הרב קוק וממשיכי דרכו.
במאמר זה אבקש להביא מאגר קטעי פסקאות יסודיים של הרב קוק בשאלת היחס לשת"פ עם השמאל והחילונים וההשלכות לימינו, נוכח אתגרי השעה:
"שלושה כחות מתאבקים כעת במחנינו... אומללים נהיה אם את שלושת הכחות הללו - שהם מוכרחים להאחד אצלנו, לסייע כ"א את חברו ולשכללו, שיבצר כל אחד מהם את הקיצוניות שחברו יוכל להביא בצורה מקולקלת, כשלא יסויג דרכו, - נניח בפיזורם, במרידתם זה על זה, ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחד, העומדת כצר למחנה השנייה.
הקודש, האומה, האנושיות, - אלה הם שלשת התביעות העיקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, באיזו צורה שהיא, מורכבים מהם. ... לא נמצא ולא נוכל למצוא שום צורה קבועה של חיים אנושיים, שלא תהיה מורכבת משלשתם."
אנו לא צריכים להמתין לשמאל שישתפר, ורק אז להתאחד איתו. בדיוק להיפך. ללא חתירה לאחדות – גם השמאל ילך ויקצין, וגם אנחנו נקצין, וכולנו נתרחק מהאיזון והאמת ונהיה "מקולקלים"! לשם כך יש להבין שהאמת האלוהית – איננה שייכת רק לנו ואיננה נמצאת רק במחננו.
אנו רגילים לקריאתו של הרב קוק לאחד בין הכוח הדתי לכוח הלאומי-ציוני, ומכאן מגזר "הציונות הדתית".
למעשה – בכך לא מתמצים כל הכוחות שבאומה, שאיתם קרא הרב קוק להתאחד. יש גם הכוח "הליברלי" האוניברסלי, והיא עדיין מונחת לפתחנו כאתגר קשה:
"שלוש הסיעות היותר רשמיות בחיי האומה אצלנו: האחת: האורתודוכסית, כמו שרגילים לקראתה, הנושאת את דגל הקודש, טוענת באמץ, בקנאה ובמרירות, בעד התורה והמצווה, האמונה וכל קודש בישראל. השנייה: היא הלאומית החדשה, הלוחמת בעד כל דבר שהנטייה הלאומית שואפת אליו...
השלישית: היא הליברלית, שהייתה נושאת את דגל ההשכלה בעבר לא רחוק ועדיין ידה תקיפה בחוגים רחבים, היא אינה מתכנסת בחטיבה הלאומית ודורשת את התוכן האנושי הכללי של ההשכלה, התרבות והמוסר ועוד."
שִׁכְחַת תורת הרב קוק בנושא זה מאפשרת לציבור להידרדר ולהיסחף אחר פוליטיקאים מנותקים, מפלגים ומסכסכים, יש כאן נסיגה מההדרכה העמוקה של הרב אל מצב ייצרי אינסטינקטיבי של מלחמת חורמה.
אם במישהו מהקוראים עדיין מקנן ספק, שמא הרב קוק לא התכוון למפלגות השמאל – אביא כאן שורות עם הקשר פוליטי מפורש. בנאום בפני מפלגת "המזרחי" (=המפלגה הציונית-דתית), קרא הרב לאחדות פוליטית עם השמאל הסוציאליסטי, אין דברים חדים מאלה:
"עלינו להגיד לישראל ולעמים את האמרה הגדולה כי עם אחד אנחנו כשם ש-להינו אחד [...] כי תפילין של קודש – דווקא על היד השמאלית מונחים, ועל כן אין לזלזל גם בשמאל!… אף כי הימין יותר חשוב מן השמאל"
הרב קוק מוחה וקובל כנגד רעיון "ממשלת ימין על מלא" אליו חתרו ציבור תלמידיו דהיום – ממשלה חד-קוטבית, תוך סלידה נפשית אינסטינקטיבית ובלתי מעובדת משיתוף עם השמאל. "אין לזלזל גם בשמאל" – למותר לציין שמכלל הדברים נשמעת גם שלילה מוחלטת של שיח ה"שמאלנים בוגדים", "מורדים" ו"לכו לעזאזל", "נסתדר בלעדיכם" ושאר כינויי גנאי והוקעה לשמאל שהפכה למילת גנאי וסלידה, על אף שמדובר באנשים שאוהבים את המדינה, דואגים לעתידה, משרתים, לוחמים ונקברים עליה. על פי הרב קוק, צריכה שלילה זו להפסק ומיידית, כשלב ראשוני באיחוי שסע "2 הממלכות" – ועל ידינו, תלמידיו.
סכנת הפירוד – הקצנה של כל הצדדים
אנו עלולים לחשוב שמא יש לנו פנאי להתמכר עכשיו לענייני ההווה הפוליטי, ולהילחם בכל מחיר, כאשר האחדות עם השמאל תישאר חזון אוטופי לאחרית הימים ואף נממשו, "בבוא היום"... אך זו איננה כוונת הרב קוק כלל. הוא הבהיר שהחתירה לאחדות חייבת להיעשות עכשיו, בתור פיתרון לבעיות ולעיוותים של כל הצדדים – לא אידיאל עתידי, אלא אמצעי מעשי נצרך ודחוף על מנת להתקדם. גם הימין וגם השמאל כרגע מקולקלים ומקצינים בביצורם, ויבואו לתיקונם רק על ידי איזון הדדי של כל צד על ידי שיתוף פעולה עם מי שהוא רואה כרגע כיריבו.
"אומללים נהיה אם את שלשת הכוחות הללו - שהם מוכרחים להיאחד אצלנו, לסייע כ"א את חברו ולשכללו, שיבצר כל אחד מהם את הקיצוניות שחברו יוכל להביא בצורה מקולקלת, כשלא יסויג דרכו - נניח בפזורם, במרידתם זה על זה, ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחד, העומדת כצר למחנה השניה. [...]
בכל כח בודד, ביחוד נפשי, מוכרחים להיות צדדים שליליים, בפרט בהתפשטותו היתרה על חשבונם של כחות אחרים. בזה אין להפליא בין הקודש ובין החול...
אבל הפירוד במקום שצריכים לאחד מביא לזה, שמעט מעט מתרוקן הרוח... וכל בעל כח מיוחד מלא הוא רק מרץ של אש ביחס לשלילתו של הכח האחר או האחרים שאינו חפץ להכירם. ובאופן חיים כאלה המצב נורא, הרוח מתבוקק, עמדת האמת, הכרתה הפנימית יחד עם אהבתה, מתמוטטת והיא הולכת ונעדרת, ע"י מה שנעשית עדרים עדרים."
הרב קוק קרא במפורש להכיר בחשיבותו ותפקידו של הזולת, גם השמאל. וציווה לחתור בפועל, גם במישור הפוליטי ("סיעות") לאחדות. יותר מזה - הרב טוען שיש רק דרך אחת, והיא השאיפה לאחדות.
"כשנסתכל בשכל טוב בתסיסות, שאנו סובלים מהן כל כך בדורנו, נדע שאך דרך אחד יש לפנינו: שׁכֹּל אחד, בין יחיד ובין קבוץ, ישים אל לבו את המוסר הזה... ידע איך להשתמש בכוחות שהם מוצאים להם מקלטם באנשים אחרים ובסיעות אחרות, למען ישלים את עצמו ואת סיעתו... שהם יהיו מאמצים באמת את כוחו המיוחד במה שישמרו אותו מקלקלת ההפרזה, הגורמת חלישות כח וטשטוש צורה. באופן זה נוכל לקוות להגיע למצב של חיים הראויים לגוי אחד בארץ".
בסיכום חלק זה אביא גם מדברי ראשון מבשרי הציונות, הרב יהודה אלקלעי: "הבית השני נחרב בגלל שנאת חינם, שהיו בבית שני כמה כתות, והיו שונאים אלו לאלו, ולכן התשובה היא להאסף אגודה אחת, לשאול שלום ירושלים, ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו בין כשרין בין רשעים. אף סוררים!".
איך מיישבים את הסתירה?
יש להבין את הגדרת הערכים אליהם אנו חותרים. אחדות איננה אחידות דעים. ואהבת ישראל לא אמורה להפוך לחנפנית. יש ביקורות והן נוקבות. יש פגמים הנדרשים לתיקון. "אין אנו מחניפים לאפיקורסים ח"ו. יש במדינת ישראל דברים מכאיבים שיש בהם חילול השם מרובה. בייחוד שתי הצרות הנוראות:
1)מערכת המשפט במדינה המשתמשת בחוק הרומאי, העותומני והבריטי - ויהא אפילו ההוטנטוטי - ואילו במשפט ישראל האמיתי ב"חושן המשפט", לא נסמכו ולא מסכימים;
ו2)החולשה הרוחנית ואזלת היד כלפי אותם ציידי נפשות ימ"ש וזכרם, ממשיכיו של אותו "פושע ישראל שעשאוהו גויים ע"ז" הנלחמים בנו בתוכנו. אולם, עם כל הנוראות צד חילול השם, הרי ערך קידוש השם הגדול לא יסולק בשום אופן מכל ענין המדינה ויום-עצמאותה"
"אהבת ישראל של אומתינו לא תסמא את עיננו מלבקר את כל מומיה.."
גם כשנדרש לבקר ולבצע תיקון - יש דרך! והיא מחייבת קודם כל לראות את המניע הטוב שבזולת. בטח לא להופכו לאויב!
"אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל וְהָעֲבוֹדָה שֶׁל הַסָּנֵגוֹרְיָא עַל הַכְּלָל וְעַל הַפְּרָטִים אֵינֶנָּה רַק עֲבוֹדָה הֶרְגֵּשִׁית לְבַדָּהּ, כִּי-אִם מִקְצוֹעַ גָּדוֹל בַּתּוֹרָה"
אכן אהבת ישראל, אחדות ישראל – כלל ישראל, שאליה התכוון ולשמה פעל הרב קוק איננה דבר פשוט, זה מקצוע. ולא סתם מקצוע אלא מקצוע תורני. ולאהבה זו יש גם נפקא מינה: אהבה והערכה אמיתית נבחנות בכך שישנה נכונות לתת מקום ותפקיד לזולת סביב השולחן – על מנת שיקדם את אותו הערך (החשוב גם לשיטתנו) הבוער בו. אחרת הדיבורים על "אהבת ישראל, אחדות ישראל וכלל ישראל" נותרים ריקים וחלולים.
"מי שאמר שנפשי קרועה – יפה אמר": הרב קוק נתפס כאיש הגות שירי, פיוטי, חי בעולם אידאי, אוטופי, בעל תפיסת עולם הרמונית, ושלימה שיש בה שלווה, שלום ומרגוע לנפש. אך תורה מורכבת זו שיש בה "נשיאת ההפכים" בין הצד הסגולי – לבחירי, אותה רצה להנחיל לתלמידיו, כרוכה היתה למעשה במלחמה פנימית בין רצוי ומצוי ומתח עיקש מתמיד. השותפות עם בעלי עמדות מנוגדות וקונטרסטיות איננה קלה, והיכולת לראות גם את הצד הסגולי שבשמאל ובכופרים לא טישטשו את זעקת נפשו נוכח העיוותים שראה.
תפיסת האחדות, אהבת ישראל, ושיתוף הפעולה של הרב קוק עם השמאל הפרוגרסיבי והחילוניות הכפרנית של אז - לא גרמה לו לקהות חושים. הוא זעק - וחיבק, מחה – ושיבח, הזהיר – ושיתף פעולה, כאב – ואהב.
גם כשהתנגד – מעולם לא שבר את הכלים. אהבת ישראל משמע הבנה שבכל קבוצה בעם יש ערך אלוהי שצריך לקבל מקום ותפקיד בתשועת ישראל, ומתוך כך יתעוררו רגשות חיבה והערכה, ותהיה נכונות לשתף פעולה ולקדם את הטוב גם כשאין על הכל הסכמה, מתוך אמונה באל, ובאדם שעל ידי שיח, הקשבה כנה, כבוד ואיזונים הדדיים נמצא בסופו של דבר את האמת השלמה, בתהליך ממושך.
אנו כבר בדור שקוטף את הפירות על אותה הכרעה אמיצה ומורכבת שיש בה סיכון מחושב, אותה קיבל הרב קוק. הוא היה נכון לשלם עליה מחיר, לספוג ביזיונות מצד הפלג החרדי שראה בו מחריב התורה ו"תבוסתן" על כך שחיפש את הערך הטוב האלוהי שבכל קבוצה פוליטית, גם מי שהיו ביניהם מבזי הקודש, בעלי עמדות מקוממות.
מסתבר שאחרי כל שנות לימוד הרב קוק על אחדות ישראל, אהבת ישראל וכלל ישראל - עד לממשלת האחדות של בנט רק דיקלמנו את תורת הרב, ידענו לצטטו, אבל נסנו אחורה בבהלה עת נדרשנו בדורינו לגלות אומץ ולקבל את ההכרעה שהגיע לפתחנו בדורנו. גם האחדות שקמה – קמה בדיעבד. ולמרות הישגיה האדירים בכל תחום, לא היו בשלים לבשורה – וממשלת האחדות נפלה על ידי תלמידי הרב קוק.
אסיים עם פסקה מרעישה של הרב קוק על האחדות באחרית הימים: "באחרית הימים תקום תנועה חרישית מלאה אונים וחפצים, מלאה ניגודים וסתירות, מלאה אורות ומחשכים, וחושבת לחתור אל החוף לישועת ישראל. אור המשיח הכהה – בה גנוז" (ארץ חפץ עמ' עו-עז).
"תנועה חרישית מליאת ניגודים, אורות – ומחשכים" – אני רואה בה את ממשלת האחדות של בנט: איש לא הרים דגל של אחדות מראש, ורץ איתו לבחירות. רק לאחר ארבע מערכות, וכשלון בממשלת ימין, הוקמה ממשלת האחדות, אחדות המליאה בניגודים והפכים קונטרסטיים, "אור וחושך משמשין בערבוביא". מה שקם במסגרת של אילוץ ולא בהנפת דגל וקריאה בקול רם מלכתחילה - אני רואה בה תנועה חרישית.
תנועה חרישית שפעלה ללא הרף לקידום הטוב המשותף, בחתירה לתשועת ישראל ואכן הזניקה את המדינה בכל תחום, עם מנהיגות אמונית ומאחדת המקדשת את שם ה' תוך קירוב לבבות ואהבת ישראל - צריכה להפוך לתנועת הדגל והבשורה של הציונות הדתית בדור.
אם אנו מסוגלים לקחת חלק בחגיגות עצמאות המדינה, שמייסדיה ומנהיגיה היו רחוקים היה עלינו גם לראות את גודל השעה שבזכות להצטרף ולקחת חלק בממשלת האחדות שעל אף מורכבותה הרי טובה היא לאין ערוך ממה שהיה בקום המדינה, שכן בראשה כבר עמד מנהיג ימני אמוני ומאחד לישראל.