יכול להיות שזה נגמר

לפני כשבוע הלך לעולמו הסופר והפזמונאי יהונתן גפן. דיונים רבים התקיימו בשבוע החולף על היחס לגפן שעבור רבים - דבריו על המדינה, צה"ל, היהדות, וערכים רבים אחרים שנמצאים במוקד חיינו, היו לצנינים.

בקולו המתריס והמרדני ביטא גפן חלק מהלך רוח שהלך וצבר תאוצה בעיקר בשמאל הישראלי לאחר מלחמת יום הכיפורים:

"הפסימיזם, הייאוש, היה כאמור אחד הקווים האופייניים לתרבות הישראלית בעשורים הללו. ייאוש שנולד כתגובת נגד לקולקטיביזם החגיגי של שנות החמישים, גבר לאחר מלחמת ששת הימים, עשה לו נפשות רבות בעקבות המשבר של מלחמת יום-כיפור ועליית הימין לשלטון, והעפיל לשיאים חדשים לאחר מלחמת לבנון, המשבר הכלכלי והאינתיפאדה" (ד"ר אהוד פירר, "עלייתם ונפילתם של הבנים הקודרים", השילוח 9). גפן היה ממבטאיו הבולטים של הקול הזה, שביקש להתרחק מהלאומי והקולקטיבי והתרכז באישי ובאינדיבידואלי, על ייסוריו ולבטיו.

באחד משיריו הידועים, מקונן גפן על עצמו ועל בני דורו, שנולדו לאחר קום המדינה: "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, והכול היה פשוט נפלא עד שהגעתי: שומר עברי על סוס לבן בלילה שחור, על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור, תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק אחד, שני עצים שקמים; אנשים יפים מלאים חלומות ואנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות, כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת. כאן, איפה שאתה רואה את הדשא, היו פעם רק יתושים וביצות. אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר. יכול להיות שזה נגמר. יכול להיות שזה נגמר".

וכפי שכתבה עופרה עופר אורן: "השיר מביע את תחושת ההחמצה של מי שנולדו, לטעמם, 'מאוחר מדי', כי בניגוד להם, לבני הדור הקודם היה 'בשביל מה לקום בבוקר'”. “הם”, כלומר – החלוצים שחלמו על בניין הארץ, ייבשו ביצות, הצטרפו אל ארגון השומר (שפעל בשנים 1909–1920), נלחמו לצד טרומפלדור (שאמר, כך מספר המיתוס, “טוב למות בעד ארצנו”, לפני שנפח את נשמתו), הקימו את תל אביב, שנבנתה על “חולות אדומים...”.

נראה שיותר מכפי שקונן גפן על מה שהיה ולא יהיה עוד, הוא קונן על כך שלבני דורו אין חזון. וכפי שכתב בהמשך השיר: "והיה להם בשביל מה לקום בבוקר". לבני דורו, לעומת זאת, כבר לא היה בשביל מה לקום בבוקר.

מנתצי הפסלים

בשנותיו הראשונות ביפו, נשא הרב קוק שיחה שנערכה על ידי הסופר אז"ר (פורסמה במאמרי הראי"ה, בכותרת "אחדות ושניות"), ובה חזה באופן כמעט נבואי את התהליך שיעברו גפן ובני דורו. בדבריו קובע הרב קוק שיסוד האחדות בין החומר והרוח הוא הגרעין המהותי של עם ישראל. לכן, הריאקציה של הסגידה לחומר (ובכלל זה ללאומיות, לצבא וכו') שהתחוללה כתוצאה מנטישת הרוחניות המנותקת מהחומר, עתידה להוביל לריאקציה נוספת. וכך כתב:

"והספרות עוד באה ומוסיפה שמן על המוקד, כמעט מכל שיר ושיר, מכל סיפור וציור בוקעת ועולה אנקת חלל, הקורעת שמים מעל ומפעפעת כארס מתחת עד קצוי שאול. החוקרים מבקשים איזה תכלית לחיים ואינן מוצאים, אין קו של אור להאיר ולחמם את הנפש הרועדת מקור. גם מקול המחרפים והמגדפים, החצופים ועזי הפנים, אתה שומע תרעומות של איוב, הסובל יסורים אין קץ ומרוב כעסו הוא נכון לרמוס לטרוף ולהשחית את הכל".

קשה להאמין שהדברים הללו נכתבו כבר לפני למעלה ממאה שנה! זהו תיאור כמעט מדויק של הלך הרוח שיהונתן גפן ביטא ביצירתו. וכך חתם הרב את דבריו: "כך הולכים פושעי ישראל ושוברים בעצמם את אלילי הזמן, שוברים ומנפצים ומנקים את המקום מהרוחניות המזויפה ומהחומריות הריקה והשפלה ומפנים דרך לקדושה העליונה, שתשלח היא את אורה להשיב לב בני ישראל אל אמונת האחדות".

גפן, ביצירתו, ניתץ את האליל החילוני שהדור שלפניו בנה בעמל רב ובמסירות נפש. וכלשון הרב בראשית דבריו: "אין תקנה לעבודה זרה אלא נתיצה ואבוד, ויד פושעי ישראל בה בראשונה. הם, מקימי הפסל, ממהרים בעצמם לנתצו. פושעי ישראל סוף סוף גם הם בני עם אחד, גם הם אינם יכולים לסבול את השניות, ועל כן הם מקדימים בעבודת הנתיצה".

יהונתן גפן השכיל לזהות, באופן כמעט בלתי מודע, שמשהו בהוויה הישראלית החילונית-חומרנית התרוקן מתוכן והותיר אחריו חלל ריק, ומיהר לעסוק במלאכת הניתוץ. "ואכולי ספק ונגועי שעמום אינם מוצאים דרך אחרת אלא אבוד עצמם לדעת" (מאמרי הראי"ה, שם).

הבירור שמתרחש כיום במדינת ישראל הוא המשך ישיר לשאלה הנוקבת אותה שאל גפן בשירו לפני כחמישים שנה: "יכול להיות שזה נגמר?". הציונות החילונית-החומרנית הגיעה, כך נדמה לי, למבוי סתום ערכי שמשתקף ביצירותיה בזעקה האילמת למשמעות. את החלל הריק שגפן זיהה, הדור שלנו יצטרך להתחיל למלא.

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של מכון מאיר