אף אני הסתובבתי שם ביניכם אמש, בין אנשים כל כך טובים, בין מאות אלפי בניו של חכם הרזים. הנה מה שלא ראיתי: לא ראיתי חבלי תלייה, לא ראיתי שפחות, לא ראיתי אנרכיה.
לא ראיתי חסימת כבישים, לא ראיתי מוצגי עירום, או את אחד משופטי העליון מוצג כפרעה. לא ראיתי קריאה לסרבנות, להשתמטות או ירידה מהארץ, לא שמעתי קריאות גנאי נגד מחנה השמאל. שוטרי היס"מ, הסוסים והמכת"זיות עמדו בטלים, השוטרים התעסקו בשעמום בסלולרי. ככה זה נראה כשאתה מחנה הרוב, המחנה הלאומי אוהב התורה, המדינה והארץ, צה"ל וכוחות הביטחון.
את כל אלו לא ראיתי. מה כן ראיתי? ראיתי עוצמה אדירה ששום כלי תקשורת מגוייס לא יכול להחביא אותה: למעלה משעה ארכה לי הדרך מאזור הבמה ועד קצה ההפגנה. הדוחק בחלקים מסויימים היה אדיר עד כדי סכנת נפשות. ראיתי אנשים וטף, נשים שיצאו ובאו עם ילדיהן הקטנים ועם התינוקות, משקים אותם מילדות בטל תחיה של אהבת הארץ הזו.
ראיתי שם אופטימיות גדולה של מחנה הרוב שחש שגנבו את בחירתו בקלפי אבל בא מלא באופטימיות ובידיעה שגם אם הדברים יקחו מעט יותר זמן – הם יקרו, וכפי שאמר יפה הרב שמואל אליהו – כפי שנבואותיו הראשונות של הנביא ישעיהו בדבר קיבוץ גלויות ומתן פירות הארץ בעין יפה התקיימו ובגדול, כך יתקיימו גם נבואותיו האחרות, ועיר הצדק יקרא לה לירושלים, קריה נאמנה, לאחר שישיב במהרה את שופטיה כבראשונה.
ראיתי שם אמונה גדולה ומסורת ישראל, רבבות ומאות אלפים שבאו למחות למען הרפורמה המשפטית אבל מבינים היטב מקטן ועד גדול שזה גדול בהרבה - שכולנו רוצים רפורמה משפטית רק משום שאנחנו רוצים מדינה יהודית – מדינה יהודית ולא מדינת כל אזרחיה, מדינה יהודית ולא מדינת כל מסתנניה. מדינה יהודית עם מערכת משפט שמבינה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל ונותנת כבוד גדול לתורה בת אלפי שנים.
מה עוד ראיתי? ראיתי לצדי אישה קשישה, בת כשמונים וחמש, עיניה נוצצות. במקום אחר ראיתי אישה צעירה עם עולל שנראה שטרם חגג יום הולדת חודש. ראיתי דתיים וחילונים, מסורתיים וגם חרדים – כולם יחד כאיש אחד – עם רבבות דגלי ישראל וחיוך שכולו רוח לאומית מרוח על פניהם. לא ראיתי דחיפות וצעקות – אולי מלבד החלק בו ההמונים ניסו להגיע בסמיכות לרב שמואל אליהו בדרכו לבמה כדי לקבל ברכה ולחיצת יד.
ההפגנה הסתיימה ומושב הקיץ כעת נפתח. ההדברות והפשרה בכל הנוגע לרפורמה המשפטית הם כנראה סוג של עובדה מוגמרת ויש בכך כמובן הרבה מאד טוב – כדי שגם הצד השני, אחינו האהובים, יחוש שיש לו חלק ונחלה. אבל לאחר הערב המכונן הזה שהתקיים אתמול בירושלים נציגינו וגם נציגי השמאל מרכז שחפצים בהדברות ובפשרה חייבים להבין שפשרה זה ממש לא חצי – חצי, משום שלא מדובר בשני צדדים שווים בגדלם.
הרוב בממשלה ובכנסת – רוב העם, הרוב הזה חייב לתת בסעיפי הרפורמה את הטון המרכזי, תוך מתן התחשבות מסוימת היכן שניתן ברצונותיו של הצד השני. אם חושבים אחינו שבצד השני שבכוחם להכריע את הכרעת רוב העם, יפגשו הללו במאות אלפים שעומדים כחומה בצורה על זכותם לחיות בדמוקרטיה אמיתית בה הכנסת והחלטותיה משקפות את רצונו הברור של רוב העם, מאות אלפים שלא ינוחו ולא ישקוטו עד שיזכו למימוש בחירתם: מערכת משפט יהודית למדינה יהודית.