הדבר הראשון שחשבתי כששמעתי את הנאום של אופק ראשון כשהדליקה משואה היה:
"יאללה, איזה חתיכת השראה הנערה הזו לאלפי ילדים מנודים ומוחרמים שחיים כיום בארץ".
השראה בגלל שאם היינו אומרים לאופק ראשון, תלמידת כיתה ו' שהרגע סיימה שש שנים של חרם, שיום יבוא ולא רק שתצאי מהגיהינום האישי שאת חיה בו כעת אלא שגם תדליקי משואה ותשמשי מגדלור לכל כך הרבה נערים ונערות שהיו במצב שלך, היא מן הסתם הייתה שולחת אותנו לטפל בעצמנו ורצוי עם חומרים חזקים במיוחד.
הדמעות של הילדה בת ה12 שלא מבינה מדוע תלמידי כיתתה בחרו להתנכל אליה ולהתעלל בה רגשית ונפשית עדיין מלוות אותנו ומציפות תוך כדי צעקתה של אופק את השאלה המתבקשת:
"ואיפה ההורים היו בכל הסיפור הזה? איך הם נתנו לתועבה כזו להתרחש מתחת ידם?"
אתמול שמעתי על תלמיד כיתה ב' שתלמידי כיתתו עשו עליו חרם. מסתבר שחוסר המודעות לכאב מתחיל כבר בגילאים צעירים מאוד...בסופו של דבר התלמיד הזה לא יכל יותר, וההורים שלו החליטו להעביר אותו לבית ספר אחר.
לשאלתי איפה היו ההורים נענתי במשיכת כתף: "כנראה שהיו להם דברים חשובים ובוערים יותר לעשות מאשר לוודא שהילדים שלהם לא מצלקים ומחוררים את הלב לחבר שלהם. אנשים עובדים אתה יודע...".
כששמעו שתלמיד עזב אותם בגלל מצב חברתי, הזדעזעו. בבית ספרם קרתה התועבה הזו? ובכל זאת בשעת מעשה נראה שהיו להם דברים חשובים יותר להתעסק בהם מאשר להיות עם יד על הדופק ולהתעניין אצל ילדיהם אודות מצבם החברתי של שאר ילדי הכיתה.
ולא יכולתי שלא להיזכר באבא ששאלתי אותו באספת הורים, מה הסוד שלו ואיך יצא לו ולאשתו ילד מדהים ומיוחד כל כך, שהיה היחיד לעמוד כנגד כל הכיתה כשהבין שמתחולל חרם על אחד מהתלמידים החלשים.
האבא הסתכל עליי ואמר לי בפשטות: "כשכל ההורים שואלים את הילדים שלהם אחרי היום הראשון איך היה להם בבית הספר, אני מוסיף רק עוד שאלה 'קטנה' גדולה אחת:
"ואיך היה לחברים שלך?".
רוצים לגדל ילדים עם סולידריות חברתית ונשמה עדינה, כאלו שלא ישתו את הדם של החברים שלהם?
תתחילו בפרטים הקטנים, באלו שאלוהים נמצא בינותם. תתעניינו מול הילדים שלכם. תשאלו. אל תנוחו. תטמיעו בהם את המתנה היפה שיקבלו בחיים: היכולת לחיות עם לב ענק שיכיל וירגיש את הסביבה שלהם. חלקנו קוראים לזה פשוט רגישות.