מנהגי ספירת העומר, ובעיקר כל מיני איסורים מטעם אבלות, הינם מנהגים שדבקו בהם כמעט כל קהילות ישראל בנאמנות קרוב לאלף שנה וזה על אף שאין להם כל זכר בדברי חז"ל הקלאסיים.
הטעם שניתן לאיסורים אלה קשור למסופר בתלמוד במסכת יבמות לפיו מתו 24000 תלמידי רבי עקיבא בין פסח לעצרת (קרי: שבועות) באיזו שהיא מין מגפה מוזרה של 'אסכרה' ('דיפטריה').
אבל אם התלמוד טרח לספר לנו על 'מגפה' זו ואף להסבירה, הוא מעולם לא דרש שנתאבל בצורה זו או אחרת על ככה. ניצני המנהגים החלו לבצבץ ברבים רק בתקופת הגאונים כאשר חכמים החלו לתת ביטוי לאבלות מסוימת, בעיקר בהימנעות מנישואים בתקופה זו, ואט אט הדבר הפך למנהג כמעט כלל ישראלי, באשר במהלך הגלות, בהעדר פוליטיקה, ועוד יותר הודות להעדר פוליטיקאים, הציבור היה ממושמע לרבותיו.
כמי שמשתדל לרדת לעומק דעת רבותינו, ומשום כך, כמי שאינו מוכן לקבל דברים שאינם תואמים את ההיגיון, לפחות הגיון רחב אופקים, הבחנתי שלא יתכן שמגפה הנגרמת על ידי חיידק ה'דיפטריה' תוכל לפגוע רק בתלמידי אסכולה תורנית אחת בלבד מבלי להזיק לאיש מסביב רק באשר אינו נמנה על אסכולה זו, כי אחרת יהיה מדובר בנס העולה עשרת מונים אפילו על מכת בכורות, שאמנם ידעה להבחין בין יהודי למצרי, אבל שלא הצליחה להגיע ליכולת הבחנה' של 'אסכרה' זו שהצליחה להבחין בין בית מדרשו של רבי עקיבא לכל שאר בתי מדרש שבארץ ישראל.
לכן, על מנת לפענח חידה זו, לפני עשרות בשנים טרחתי לברר השתלשלות מנהגים אלו ומהותם האמיתית. בספרי 'עץ ארז' (ח"ד) הראתי ש'חיידק' זה אינו אלא חרבם של חיילי רומא בשעת מרד בר כוכבא, באשר תלמידי רבי עקיבא תמכו במרד.
מדוע רבותינו המירו עובדה היסטורית זו לבעיית רפואית, היא תוצאה של גישה חינוכית תיאולוגית עקרונית, נחלתם של חכמי בבל, גישה שנדרשה ממציאותם עמנו בגולה, ושהביאה אותם להציג עובדות היסטוריות לעיתים באופן שונה מן המציאות ההיסטורית המדויקת, ולפירוט הדברים ניתן להפנות אל מאמרי בנדון.
מ"מ, באיזה שהוא שלב, חכמי ישראל החלו לתת ביטוי לאבלות על הריגתם של אותם תלמידי חכמים שמסרו את עצמם למען עצמאות ישראל הלאומית והרוחנית, בפרט באשר המרד פרץ משום שלאחר שאדריאנוס יש"ו נתן היתר לבנות מחדש את בית המקדשנו בהנהגתו של רב יהושע בן חנניה, התנא הגדול, הוא חזר בו מהחלטתו זו תחת השפעתם ההרסנית של כותים ונוצרים.
אבל הסיבה שמנהג זה הפך למנהג כל ישראל נובע מסיבה אחרת לחלוטין, והיא שבתקופת הביניים הלכו והתרבו האשמות של 'עלילות דם', בטענה שאנו משתמשים בדם נוצרי לאפות מצות ליל הסדר. כתוצאה מהאשמה זו, דרשותיהם של הכמרים בכנסיות נגדנו בפסח, הפכו למחרת לפוגורמים בכל אירופה, ותקופת העומר הפכה לתקופת סבל נוראי ואבל עצום מידי שנה בשנה, לא רק על תלמידי רבי עקיבא אלא על מצב עמנו הנדכא, ומנהג הגאונים הפך למנהג כלל ישראל.
אלא שלספירת העומר משמעות לגמרי הפוכה מאבל כשלהו. כפי שכבר בזמנו העיר עליו הגר"ע יוסף זצ"ל, הרמב"ן הסביר שכל ספירת העומר אינה אלא איזה מין חול המועד ארוך המשתרע מפסח ועוד שבועות, שכולו תקופת התקדשות והיטהרות לקראת מתן תורה, ומכאן מצאה ההימנעות מגילוח גם הצדקה לא מטעם אבלות אלא מטעם איסור חול המועד. אך קדושת תקופה זו מסוגלת לבא לידי ביטוי מלא רק בא"י, כאשר מתוך השגחה אלוהית עמוקה היא הפכה בגולה להפך מקדושה, לאבלות, והדבר מתאים לבטא את עומק צער הימצאותנו בגולה. ואכן, שם בגולה, ראוי להתאבל על תלמידי רבי עקיבא שמסרו את עצמם על קידוש ה' בשביל ארץ הקודש.
על בסיס עמדתו זו של הרמב"ן, כבר בראשית שנות השבעים, בהיותו רב ראשי לת"א, רצה כבר הגר"ע יוסף להתיר נישואים בתוקפה זו משום שחזרנו לארץ קודשנו, אלא שהדבר לא עלה בידו, כי קשה היה לצבור לקבל ובראש לרושמי נישואים. ואכן לכאורה, היה מן הנכון ללכת כיום בכיוון של שינוי מנהג כאן – כי לא מדובר בשינוי הלכתי הגובל ברפורמה, אלא בהשבת אבדה רוחנית – ולהתיר שמחה ונישואים שנאסרו בגולה בהיותינו מרמס תחת רגלי כל הגויים למיניהם ולאכזריותם.
אבל דא עקא, פוסק הלכה שעליו להכריע האם הגיעה עת לשים קץ לביטוי הצער הזה, עוד נבוך ונרתע מההכרעה המתבקשת, שהרי אם בזמנו של רבי עקיבא אלו שהרסו את א"י היו חיילי אדריאנוס, כיום אלו שהרסו את א"י בהסכמים כאוסלו הם פוליטיקאים שמתיימרים להיות נאמנים לתורה? ואז הוא שואל את עצמו: כיצד אוכל להעיז לבטל את צער נפילתם על קידוש ה' של תלמידי רבי עקיבא, כאשר כיום אנשים שמתיימרים להיות דתיים ומוסרים לאויבינו את הארץ מרצון?
בדיון הלכתי כזה ההיגיון היה אומר שאם כבר מבטלים אי אלו ממנהגי האבלות הזו בזכות שיבתנו לציון, אז אין ברירה אלא לקבוע שיש לבטלם לכל ישראל פרט לאלו ההולכים אחרי מנהיגי המפלגה שהרסה את ארץ קודשנו.
אבל לעמדה מסוג זה אין כל מקום בהלכה, כי אי אפשר לבטל מנהג רק לחלק מעמנו משום לא תתגודדו. לכן, כיון שאי אפשר לבטל מנהג רק לחלק מעמנו, על אף כל השינויים לטובה במציאותה הרוחנית והלאומית של עמנו, עדיין לא הגיעה העת לבטל כליל מנהג זה החרוט בתודעת כל עמנו את קשרה הנשמתי העמוק עם ארץ קודשנו, ועלינו להמשיך לקיימו, אבל תוך תוספת כוונה חדשה, והיא שעל אבלות זו לבוא לידי ביטוי כל עוד ימצאו בעמנו חלקים לא מבוטלים שהורסים, או אף הממעיטים את ערכה של נחלת אבותינו ושל הלוחמים למענה בחירוף נפש תוך קדושה, וכל עוד ימצאו נוהרים אחרי מפלגות שמקעקעות את יסודות ערכינו.
מעורר תמיהה לשמוע את הראשל"צ, בנו של הגר"ע יוסף זצ"ל שאוסר גילוח בערב יום העצמאות או ערב שבת וכדו', כאשר הוא וכל ההולכים אחריו מתירים נישואים, בר-המצוות ושאר שמחות בספירת העומר. הלא עיקר המנהג המקורי היה דווקא באיסור הנישואים. באשר לאיסור גילוח, אין לו כמעט כל מקור, ואיסורו קלוש יותר. לכן אם עומדים על חובת קיומו, כי אז יש לבטל כל היתרי נישואים הניתנים לספרדים כיום להתחתן בספירה.
לכן, להלכה ולמעשה, מי שאינו מתגלח אלא עד ל"ג בעומר מטעם אבלות, יכול להתגלח בערב יום העצמאות ללא כל היסוס, אך מי שאינו מתגלח עד שבועות בגלל מעמד התקופה של הספירה על תקן חול המועד ארוך, יכול גם הוא לומר הלל גמור ביום העצמאות ובברכה ללא צורך להתגלח. וכמה מצער לראות את הראשל"צ מחייב שמירת מנהג שולי של איסור גילוח בספירה בעוד הוא אוסר עלייה להר הבית, כאשר כל האבלות היא זכר לכישלון מרד בר כוכבא, מרד שנבע כולו מהרצון לבנות את בית מקדשנו מחדש.
הרב ד"ר אליהו רחמים זייני הוא נשיא ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה "אור וישועה" בחיפה. לשעבר רב הטכניון בחיפה ומרצה בכיר במתמטיקה, תלמוד ופילוסופיה יהודית