אם היו שואלים אתכם מהי הצהרת בלפור, סביר להניח שהייתם יודעים להשיב על השאלה די בקלות. לעומת זאת, אילו נשאלתם על אירוע שהתרחש כשלוש שנים לאחר אותה הצהרה, בסן-רמו שבאיטליה, נראה שמעטים יותר היו יודעים מה בדיוק קרה שם ומהי חשיבותו ההיסטורית המכרעת של המאורע הזה.
ובכן, לפני כ-103 שנים, בז' באייר התר"פ, התכנסו בווילה בסן-רמו שבאיטליה 'בעלות הברית' – המעצמות שניצחו במלחמת העולם הראשונה, והחליטו למסור את המנדט על ארץ-ישראל לבריטניה, כדי לממש את הצהרת בלפור מתאריך י"ז במרחשוון שנת תרע"ח (1917).
כך כתב השבוע שגריר ישראל היוצא באיטליה, ד"ר דרור אידר: "מה שהיה בסן-רמו באותו חודש אייר תר"פ, אפריל 1920, היה אירוע היסטורי מכונן מאז החורבן במאה הראשונה, בנוגע לזכות העם היהודי להקים מחדש את מדינתו העצמאית במולדתו ההיסטורית. חיים ויצמן חגג: 'ההחלטה בסן-רמו, ההכרה בזכויותינו בפלשתינה, שנכללה באמנה עם טורקיה (הסכם סוור) והפכה לחלק מהחוק הבינלאומי, היא האירוע הפוליטי הגדול ביותר בהיסטוריה של תנועתנו, ואולי - לא יהיה מוגזם לומר - בכל ההיסטוריה של העם היהודי מאז הגלות'".
בהמשך דבריו הוסיף אידר על משמעות אותה החלטה לימינו: "ההחלטה הזאת של חבר העמים לא בטלה מאז. סעיף 80 באמנת האו"ם, שהוקם אחרי מלחה"ע השנייה, מגן על כל הזכויות שניתנו בידי חבר העמים קודם לחתימה על אמנת האו"ם. בשיחותיי עם מדינאים ובנאומיי בבתי הנבחרים האיטלקיים ובתקשורת, חזרתי על כך שאם רוצים לתמוך בפשרה מדינית זה דבר אחד, אבל האמירה כאילו ישראל מפירה את החוק הבינלאומי בכך שהיא מתיישבת בחבלי מולדת היסטוריים, היא הונאה ארוכת שנים, מכיוון שהחוק הבינלאומי המחייב – שעליו חתמה גם איטליה כמארחת של אותה ועידה היסטורית - לא השתנה מאז".
סר פחד השבועות
גם גדולי ישראל באותו הדור התייחסו לאותו הסכם כבשורה בעלת משמעות היסטורית, וכך כתב רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה"משך חכמה" (דבריו מובאים בספר 'התקופה הגדולה' לרב כשר עמ' קע"ה): "...אמנם כעת הסבה ההשגחה, אשר באספת הממלכות הנאורות בסן רעמא (-סן רמו) ניתן צו, אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל. וכיוון שסר פחד השבועות, וברישיון המלכים קמה מצוות יישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה למקומה (ספרי ראה, פ), מצוה על כל איש לסייע בכל יכולתו לקיים מצווה זו".
לדברי הרב מדווינסק, הסכמת האומות לשובו של עם ישראל לארצו היא עדות לכך שההגבלה האלוקית על ישראל לשוב ארצה באופן לאומי, ולא כיחידים – בטלה. זוהי משמעות דבריו "סר פחד השבועות": פסק החשש שמא העלייה הלאומית ארצה – המכונה "עלייה בחומה" – היא נגד רצון ה' (מקור סוגיית 'שלושת השבועות' הוא במסכת כתובות קיא, א ועי' ברש"י ובמהרש"א שם).
אלא שכאן עולה השאלה: מדוע בכלל יש משקל גדול ומשמעותי כל כך למה שיאמרו הגויים? מדוע זה בכלל אמור לעניין אותנו?
המונותאיזם המוחלט
האיר את הדברים הרב יהודא ליאון אשכנזי ('מניטו') באחת משיחותיו ('מספד למשיח' עמ' 170-169): "עיקרון זה ידוע לכל מי שבקיא בתנאים של סוף כל גלות, לאורך תולדות עמנו: ראינוהו ביציאת מצרים, כאשר היה הכרח לקבל את הסכמתו של פרעה, וראינוהו גם בימי שיבת ציון (בימי עזרא), שלא נתאפשרה אלא בהסכמתו של כורש.
שוב אנו מסתמכים על העיקרון של המונותאיזם המוחלט: תולדות ישראל קשורות לתולדות האנושות כולה. תהא תכליתה של הגלות אשר תהא, הריהי מעין "חוזה עבודה" בין ישראל ואומות העולם ואין להתירו ללא הסכמת האומות...
כמו בימי פרעה, כמו בימי כורש, אכן נתנו אומות העולם את הסכמתן לשיבת ציון – כאשר חבר העמים (-ועידת סן רמו) אשרר את הצהרת בלפור. לראשונה בתולדות התרבות המודרנית, הוקם מוסד בינלאומי שהיו לו שאיפות כלל עולמיות: רק מוסד כזה היה רשאי לתת היתר לעם ישראל, שהרי, לאור היבטיה הכלל עולמיים של הגלות, לא היה די בהכרת אומה זו או אחרת בצדקת רעיון קץ-הגלות והקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל...".
לדברי הרב אשכנזי, "המונותאיזם המוחלט" מחייב שעם ישראל יקבל מנדט מאומות העולם, כדי שישראל יוכלו להיות שליחי ציבור עבור כל האומות. כי "תולדות ישראל קשורות לתולדות האנושות כולה".
לדברים אלה יש להוסיף מאורע משמעותי נוסף שהתרחש כ-28 שנים לאחר אותה ועידה בריביירה האיטלקית בסן-רמו: אור לי"ז בכסלו התש"ח (כ"ט בנובמבר 1947), החליטה עצרת האומות המאוחדות – על סיום המנדט הבריטי ועל הקמת מדינה יהודית על חלק מארץ-ישראל. על אותו מאורע היסטורי כתב הרב סולובייצ'יק במסתו "קול דודי דופק" את הדברים הבאים: "נוטה אני להאמין שארגון האומות המאוחדות נוצר ביחוד לתכלית זו – לשם מילוי השליחות שהטילה עליו ההשגחה. נדמה לי, שאין להצביע על שום הישג ממשי אחר על ידי האו"ם..."
יזכור לעולם בריתו
השמאל הישראלי, כך נדמה לי, משקף במידה רבה את נקודת המבט של אומות העולם. איש השמאל יעדיף להיראות "יפה" על פי הפרמטרים של המוסר המקובל כיום בעולם, על פי ההומניזם המערבי האוניברסלי. במובן זה, השמאל מעמת את הימין עם השליחות שלנו להיות נושאי בשורה לעולם כולו. אלא שלפתחו של השמאל רובצת חטאת ההזדהות עם הצד הרע של האומות – האנטישמיות, ההתבוללות והערכים שגורמים לאובדן הזהות והברית הנצחית של ישראל עם ריבונו של עולם.
וכך התבטא הרב קוק זצ"ל בנאום שנשא זמן קצר לאחר החלטת האומות בסן רמו (אגרות הראיה ד' עמ' תפב): "לא שירות 'התקוה' לבדן, ולא קריאות הידד ושתיית יין כרמל לבדן, תהיינה לאבני בניין בידינו לבנות את בית ישראל, רק זכירת ושמירת בריתו על פי דרך התורה והמצווה, היא תהיה לנו ליסוד מוסד ולאבן פינה... אין הארץ לישראל אלא כל זמן שישראל הוא לה' – 'פדות שלח לעמו' – אבל התנאי הראשי הוא – 'יזכור לעולם בריתו' (תהלים קי"א)".
השאיפה האוניברסלית של השמאל, ללא שמירת הברית – הנאמנות לערכי האומה והמסורת, של הימין, מערערת את הבסיס עליו יושבת הזכות שלנו על הארץ.
מתוך המאמר שיתפרסם השבת בעלון של מכון מאיר